הישרדות בלי קוביות בבטן ועם שדיים קצת נפולים
הבטתי באיל מרייר על המסך וחולם על הקריביים. אבל הוא היה כאן ועכשיו, בתוכנית הישרדות משלו, עם נועה והתינוק ועם עוד אלף משימות שמחכות לו, בלי פרסים בסוף, בלי אפשרות לפרוש
למי שנחת מארץ אחרת, הנה תקציר: דן, ויקי, קיקי ומיקי הם קבוצה של גברים ונשים, רובם רווקים ויפים, שנזרקו על אי בודד באיים הקריביים כשלגופם בגד-ים בלבד, המנסים בכל כוחם לשרוד על האי רק כדי לא לחזור לישראל (עד כאן זה נראה לי מאוד מובן). עושה רושם שבסידרה הושקעו מאמצים רבים, וההפקה יצאה מגידרה כדי למצוא את הנשים בעלות החזה היפה ביותר ואת הגברים עם הקוביות הכי מושלמות בבטן. אבל אין ספק שבכל הקשור למודעות עצמית או אינטליגנציה ריגשית נעשתה שם עבודה מעט פחות קפדנית.
נועה יצאה לרגע מהחדר, ואיל שאל אותי: "היית עושה אותה ככה, כמו שהיא?"
אני מבין שנועה איבדה קצת מהגיזרה המושלמת שלה מאז שילדה, וטרנינג לא ממש מחמיא לה, אבל עד כדי כך שיתערער לאיל הביטחון?
"את מי, את נועה?" שאלתי את איל במבוכה.
"לא, אידיוט! את ויקה, את ויקה! מהתוכנית".
"אה, כן, היא נראית טוב", גימגמתי.
"טוב? תסתכל עליה, איזה זוג שדיים יש לבחורה הזאת".
"כן, אני בטוח שבעלי המוסכים כבר לא יכולים לחכות לפוסטר שלה כדי להפוך אותה לנערת פברואר. תגיד לי למה אתה רואה את התוכנית הטיפשית הזאת? לא בא לך להקיא ממנה?"
"להקיא? לא. חוץ מזה, הפעם האחרונה שראיתי כל כך הרבה חתיכות בביקיני היתה כשעברתי ברחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית, וזה היה ממש מזמן".
הבטתי באיל מרייר על המסך וחולם על הקריביים. אבל הוא לא היה שם, הוא היה כאן ועכשיו, בתוכנית הישרדות משלו, עם נועה והתינוק ועם עוד אלף משימות שמחכות לו, בלי פרסים בסוף, בלי אפשרות לפרוש, בלי קוביות בבטן ועם שדיים קצת נפולים.
אינסטינקטים ודחפים האבולוציוניים
אז מה בכל זאת הקסם של התוכנית, שגורם לכל כך הרבה אנשים לשרוף עליה זמן יקר? אולי זה הרצון לחזור לסדר הישן, לאינסטינקטים ולדחפים האבולוציוניים, לתקופה בה הגברים התעסקו בכל מה שהיה בו אתגר פיזי, כמו להוריד קוקוס מהעץ, להדליק אש ולהילחם על תפקיד הזכר השליט, בעוד שהנשים לא חלמו אפילו על המהפכה הפמיניסטית, התנהגו כמו חבורת טרחניות ונדבקו בעיניים מצועפות לזכר הראשון שהיה אפשר לסמוך עליו. ואולי זה פשוט הרצון לברוח מהג'ונגל האישי של כל אחד אל ג'ונגל פיקטיבי, מאוס וילדותי, שמזכיר טיול שנתי של השכבה בו השאלות היחידות החשובות היו מי מקובל, מי בחבורה של מי ועל מי עושים חרם היום.
"אחי, אם הייתי עשרה קילו פחות ובלי התינוק הייתי נוסע לשם ומראה להם מה זה הישרדות..."
בינתיים נועה הספיקה לחזור ונזרקה על הספה. "בטח, שמענו עליך אתה. איך היית מסתדר בלי מצופים, משאף נגד האסתמה וקרם ידיים? נו, אז מה הפסדתי?"
"אה... מרינה, ורה ולאנה נפגשו בחשאי והחליטו להתאחד ולהקים באי סניף מקומי של ישראל-ביתנו שמטרתו למגר את כל הילידים מהאי!"
"שבט יקר, בחדר השני יש תינוק קטן שבוכה"
פתאום נשמע בכי של תינוק מהחדר השני, החלה המשימה שהוטלה על הזוג. ראיתי מולי את גיא זוארץ עומד בסלון ואומר ברצינות תהומית: "שבט יקר, בחדר השני יש תינוק קטן שבוכה. עליכם לרוץ לחדר, בלי ליפול על אחד הצעצועים שפזורים על השטיח, להאכיל אותו, להשכיב אותו בחזרה לישון, לחזור ולסדר את הסלון, להכין אוכל למחר, להוציא מכונת כביסה, להכניס למייבש, להכניס מכונה חדשה, להתקשר למטפלת, לסיים את החומר של הפגישה למחר, לגהץ את ערמת החולצות בכניסה, להתקלח, להוריד את הזבל. מי שיסיים הכי מהר לא יצטרך לקום באמצע הלילה".
"תלך אתה, אני גמורה", אמרה לו נועה.
"סליחה? אני הלכתי בפעם הקודמת, זה תורך", ענה איל.
"אבל אני צריכה לקום להניק אותו בלילה".
שניהם הפנו אליי פתאום מבט ממזרי.
"תודה אבל אני עוד לא חלק ממשחק ההישרדות הזה", אמרתי. "אולי בעונה הבאה, מי יודע. שיהיה לכם בהצלחה!"
חזרתי הביתה והזמנתי אליי את הבחורה שאני יוצא איתה לארוחת ערב חגיגית. התפשטתי, לבשתי בגד ים ונכנסתי למטבח. הוצאתי מהמקרר כמה שרצים שקניתי במכולת, שאבתי מים ממתקן המים המינרליים שיש לי בפינה והתחלתי להכין לנו ארוחת ערב. מי צריך הישרדות בקריביים, יש לנו מספיק מזה בארץ.
