לא-מעשנים יקרים, תגידו: לא נתנו לכם מספיק ממתקים כשהייתם ילדים?

מירב הראל נעלבת מכך שעליה לצאת מהבר/בית קפה/מסעדה כדי לעשן, מנבאה שהחוק החדש יביא לפיצול בעם ויודעת מי יצא מופסד

מירב הראלפורסם: 31.01.08 , 10:11

השנה - 2001. המקום - סן-פרנסיסקו. השעה - 22:00. לוקיישן - אחד הברים האינים בעיר (לאותה שנה). למרות מחלת השכחה הקלה ממנה אני סובלת, עד היום אני זוכרת שמהרגע הראשון שנכנסנו למקום, משהו לא הרגיש לי בסדר. באותן שניות בהן הלכנו לעבר השולחן שלנו לא יכולתי לשים את האצבע על מה בדיוק לא בסדר, אבל התחושה המוזרה לא עזבה אותי. הסתכלתי ימינה. הסתכלתי שמאלה. העיצוב מרשים, האנשים יפים, מלבושיהם יפים. אני בפאקן סן-פרנסיסקו עם חברים אהובים אליהם התגעגעתי. אז מה לעזאזל הבעיה?

ואז, בשנייה בה הנחתי את קופסת הסיגריות על השולחן ירד לי האסימון - אף אחד לא מעשן פה, אין על אף שולחן בבר קופסת סיגריות, מצית או מאפרה. נאדה. כוסות שתייה ותו לא. והאוויר – צלול כיין. הבעיה הייתה שהוא היה צלול מדי, נקי מדי. לא הסתדר לי בר-אלכוהול-אופציות לסטוצים-אפלוליות-זימה עם תחושת בית-המרקחת "שחנקה" את המקום מרוב ניקיון. "היכן נמצאים כל המעשנים? יש חדר עישון מיוחד?" שאלתי בתמימותי ונעניתי בגיחוך קליל המלווה באצבע המורה לעבר היציאה. בעודי שואבת, בחוץ, את עשן הסיגריה עמוק עמוק לתוך ריאותיי כדי שיספיק עד לפעם הבאה שאצטרך לצאת החוצה, חשבתי לעצמי שאיזה מזל שאין בארץ שלנו חוק כזה מטופש שגורם לבר להיראות כ"כ מוזר ולי לעשן כמו כלבלבה בחוץ, מנותקת מהאלכוהול ומהחברים.

המציאות טופחת על פניי

השנה - 2007. החודש - נובמבר. המקום - תל אביב. השעה - 22:00. לוקיישן - אחד הברים האינים בעיר, לשנה זו. התחושה - כמו כלב עזוב. במקרה שלי, כמו כלבה עזובה. המחשבה שריצדה במוחי במהלך היניקה - יופי "לא מעשנים" יקרים, ניצחתם בקרב. הפכתם אותנו, המעשנים, לכלבים עזובים ומסכנים שמצטופפים סביב פטריית חימום על מנת שלא להפוך לשלגון בעודנו מזהמים את ריאותינו המסכנות בתחילתו של חורף 2007-8. חכו חכו, אנחנו עוד נראה לכם מאיפה משתין הדג...

עברו להם כמעט חודשיים מאז החלו באכיפת חוק העישון ואני עוד לא התרגלתי. לא יכולה להתרגל. לא לסיפורי החוויות של המאושרים שמספרים "'איזה כיף לחזור מבילוי כשריח השמפו עוד נידף מהשיער והבגדים לא מסריחים מעשן מסריח של אנשים מסריחים ומעשנים" (האמנם זהו הפרמטר לפיו נשפטת מעתה הצלחתו של בילוי? סרחון הבגדים?) ולא לתופעת כל טפילי האוויר הנקי שבקעו מהקקון שלהם ופתאום נהיו להם חיים, כשחייהם מסתכמים בצילום אנשים מעשנים בברים ובתי קפה ותביעת כל העולם ואחותו תחת מעטה "המושיעים הלאומיים". ממש מסעות הצלב האדום בואכה העיר הגדולה. תגידו, לא נתנו לכם מספיק ממתקים בתור ילדים? "המקובלים" כיפכפו אתכם בתיכון אז עכשיו אתם נוקמים?

למה להיטפל למקומות הבילוי שלנו?

אנו, המעשנים המסריחים והמגעילים, מהווים כ-25 אחוז מהאוכלוסייה בישראל (תלוי על איזה סקר מסתכלים). לא 5%, לא 10%, גם לא 15%. אנחנו לא חלק מהאוכלוסייה (ועוד רבע ממנה)? לנו אין זכויות? לנו לא מגיע ליהנות בבילויים כמו שאנחנו אוהבים כשעשן הסיגריה המהביל מלווה את כוס היין/ויסקי/"קוקטייל של כוסיות" שבידינו? מה, אנחנו לא אזרחים משלמי מיסים ושומרי חוק (למעט הפעמים שנוסעים בכביש 6 ועוברים את המהירות המותרת כי זה נורא מפתה)?

שלא תבינו אותי לא נכון, כל המעשנים שאני מכירה, ואנוכי ביניהם, מצדדים בקיומו של חוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים ומבינים את החשיבות של מדיניות האוויר הנקי במקומות כמו בתי קולנוע ותיאטראות, תחבורה ציבורית (כולל טיסות), בתי חולים ומרפאות, קניונים, שדות תעופה (גם כאשר אנחנו נחנקים למוות בתאי הזכוכית בעוד הלא מעשנים מסתכלים עלינו ברחמים משמע היינו קופים בניסוי אכזרי), אפילו במסעדות - אנחנו מבינים ואף מכבדים את הזכות הבסיסית שלהם שלא להפוך למעשנים פאסיביים בעל כורחם ולאכול בסביבה נטולת עשן (הניקוטין אומנם מחריב את ריאותינו אך הוא אינו מחריב את תאי המוח שלנו). אבל למה להיטפל למקומות הבילוי שלנו, לברים האפלוליים ולמועדונים? למה זה צריך להיות שחור או לבן? מה עם האפור שמהווה את הרוב? אי אפשר למצוא פתרונות שמקובלים על שני הצדדים? הרי המצב הזה לא יישאר כמו שהוא לאורך זמן והמוח האנושי ספוג הניקוטין כבר התחיל למצוא פתרונות קריאטיביים והפתרונות הללו יובילו בסוף לפיצול העם – מקומות בילוי למעשנים ומקומות בילוי ללא מעשנים. איפה נראה לכם שיהיה יותר כיף, יותר מעניין ויותר מלא, גם אם חוזרים הביתה עם בגדים מסריחים? זה באמת מה שאתם רוצים?