דו"ח וינוגרד הוא רק סימפטום

ועדת וינוגרד אמרה את דברה. סיכומו: הדרג הצבאי אכזב וגם הדרג המדיני; כוחות הצבא לא עמדו בציפיות וכך גם פיקוד העורף. הוועדה הותירה את מסקנותיה והמלצותיה לפתחן של הממשלה והכנסת ולמשפט הציבור. אלא ששורש הבעיה נותר חשוף: שיטת הממשל שמייצרת קדנציות קצרות ולא יציבות ופיצול רב בזרוע המחוקקת והמבצעת.

הדו"ח חשף את מה שידוע לכל ישראלי: כמעט בכל תחום שמחייב שיתוף פעולה בין-זרועי בתכנון, בקבלת החלטות ובביצוע - ישראל כושלת. משבר החינוך, האלימות הגואה, העוני או שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה – כולם דוגמאות לחולשת הממשל הישראלי.

עד כה האמנו שמערכת הביטחון חסינה ממחלות שמהן סובלות המערכות האזרחיות. טעינו. ועדת וינוגרד הוכיחה שסרטן הממשל הכושל שלח את גרורותיו גם למערכת הביטחון. אלא שכאן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תת-תפקוד.

ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שמתמודדת עם אתגר קיומי. למדינות רבות יש בעיות ביטחון. אף אחת מהן לא נאבקת על עצם זכותה להתקיים מול כוחות שנלחמים בה ללא הפסק. מקרוב ומרחוק קמים עלינו לכלותנו בכוח הזרוע, הדיפלומטיה והמשפט הבינלאומי. אנחנו מתמודדים עם עוינות מתמדת בסביבה רוגשת.

לכן, סביבתה של ישראל משתנה ללא הרף ובמהירות. במילים אחרות, כל תפיסת ביטחון לאומי מאבדת את תקפותה במוקדם או במאוחר. מציאות זו מחייבת את הדרג המדיני והמקצועי לעדכן את תפיסתם תמידית, על בסיס תהליך מתמיד של עבודה משותפת.

אלא שלצערנו, המערכת הפוליטית הישראלית מקשה מאוד על שיתוף פעולה כזה. שיטת הממשל הנוכחית יוצרת קדנציות קצרות ולא יציבות ופיצול כרוני בממשלה ובכנסת. במרבית הממשלות, שניים משלושת השרים הבכירים הם יריביו של ראש הממשלה מתוך מפלגתו או ממפלגות מתחרות. אורכן הממוצע של הקדנציות עומד על כשנתיים וחצי ואורך הכהונה הממוצע של שר עומד על כשנה וחצי.

המשמעות של נתונים אלה קשה ביותר. זאת משום שמשך הזמן המינימלי הנדרש לשר חדש ללמוד את נושאי משרדו, לגבש מדיניות ולהתחיל לבצעה עומד על כשנה וחצי, כאורכה הממוצע של הקדנציה. במציאות כזו, מה הפלא שהממשלה מתגלה כחלשה וחסרת יכולת למשול, וראשי ממשלה מוצאים עצמם מנהלים מדיניות בעלת חשיבות לאומית מבלי להתייעץ בשריהם הבכירים?

המלצותיה של ועדת וינוגרד, חשובות ככל שיהיו, אין בהן כדי לרפא את המחלה. כבולה בגבולות כתב המינוי שלה, הוועדה העניקה למדינת ישראל מכלול של פתרונות טכניים, הסדרים מבניים, מנגנוני תיאום ובקרה.

אלא שמחוץ לכתב המינוי נמצאים השינויים האמיתיים הנחוצים לישראל. עלינו לשנות את תבניות ההתנהלות ומרקם הערכים שלנו כחברה. רק ויתור על מידת הייצוגיות בכנסת ובממשלה, צמצום מספר המפלגות והבטחת יציבות רבה יותר לטובת שיפור היכולת למשול עשויים ליצור יכולת אמיתית של הממשלה למשול ולתת מענה לצורכי האזרחים. נושא זה עולה מדו"ח הביניים ומהדו"ח הסופי, אך לא במפורש אלא רק בין השורות.

לפיכך, האם על ראש הממשלה אולמרט להתפטר בעקבות הדו"ח או להישאר בתפקידו? התשובה היא שמבחינת יכולתה של הממשלה למשול, ככל הנראה, אין הדבר משנה. עובדת היסוד היא שממשלת אולמרט תחל את השנה השלישית לכהונתה במרץ 2008. לכן, אם יתפטר, ייקבע מועד לבחירות לקראת סוף השנה. לעומת זאת, גם אם יסרב להתפטר, אנו צפויים להכרזה על בחירות בשנה הקרובה משום שרובן המכריע של הקואליציות נפרדות לגורמים בשנה השלישית לכהונתן.

כך או כך, כמו כל ממשלה בדמדומי כהונתה, בשנה הקרובה תתקשה הממשלה לנקוט ביוזמות חקיקה חדשות, תתמודד עם גלים של חקיקה פרטית של חברי הכנסת ותעמוד בפני הפיתוי לנקוט במהלכים דרמטיים בתחום מדיניות החוץ והביטחון. הדינאמיקה הקבועה של הפוליטיקה הישראלית היא שקובעת זאת.

דו"ח ועדת וינוגרד, המשא ומתן על סוגיות הליבה, העלאת סוגיית ירושלים על סדר היום או דיוני התקציב הם רק הסימפטום. שורש העניין הוא שיטת הממשל שמייצרת חוסר יציבות כרוני. שם צריך להתמקד התיקון. כאן גם יכולה להתגבש מורשתה החשובה של ממשלת אולמרט.

גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון ראות לחשיבה אסטרטגית