שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    השמים באמת נפלו

    אותו יום התחיל מצוין, ואנה יכלה לשמוע את החיים אומרים לה, קדימה אנה, זה היום שלך. אבל מאותו יום השתנה הכל, גם הטעם של הלחם. קטע מתוך ספרה החדש של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה"

    יום שני ה-22 ביוני התחיל מצוין.

     

    אפשר היה לשער שרוב התינוקות שייוולדו ביממה הזאת ייוולדו באור.

     

    אנה, למרבה הצער, נולדה בלילה ארוך וחשוך במיוחד. שלוש-עשרה שנים וחצי עברו, ומה שהתקלקל בלילה ההוא התחיל להסתדר באותו יום שני, שהחל מצוין. הרגליים צייתו למוח, מעידה אחת לא היתה לה עד הצהריים, היא יכלה לשמוע את החיים אומרים לה, קדימה, אנה, זה היום שלך. היא עמדה על הרַמפָּה וחיכתה לרגע, וכשהגיע ראתה איש בבגד ים לבן משעין את האופניים שלו על הסככה, חולץ סנדלים ופורש מגבת.

    עקבה אחריו עד שנכנס לים, חיכתה עד שנעלמו ברכיו במים, בגד הים הלבן, החזה והכתפיים, וכשצץ קצה ראשו מהמים וצף בהם כמו אצה הסתכלה ימינה ושמאלה, אמרה, זה היום שלך, אנה, ולקחה את האופניים.

     

    אסור לה לרכב על אופניים, אבל זה היה יום טוב במיוחד, היא הרגישה שהקורדינציה שלה מושלמת ושהגניבה היא חטא קטן בהשוואה לחטאים הגדולים שנעשים בעולם בכל רגע. אחיה הקטן ראה הכול, ולפני שירוץ להלשין אמרה לו, "בוא גם אתה, תום, אבל תחזיק אותי חזק". הוא ישב על הסַבָּל והחזיק אותה חזק, האצבעות שלו לחצו לה על הבטן אבל היא שלטה באופניים והחזיקה את הכידון כאילו היא מחזיקה את כל הקיץ בידיה. אפשר היה לחשוב שהחדירו לה בועת חמצן למוח ותיקנו לה את הדפקט. האוויר נחצה לשניים ועשה להם מעבר וכבוד, והם צחקו, אוהו, כמה שהם צחקו, הצחוק נשב באופניים והריץ אותם והם צחקו וטסו וצחקו עוד והתחילו לעוף, ומרוב צחוק התרחבה לה הבטן והשתחררו הידיים הקטנות שאחזו בה, האופניים איבדו משקל, הסַבָּל התרוקן והיה בום.

     

    אחיה הקטן שכב על המזח, הידיים שלו פשוטות לצדדים, מוכנות לקלוט את השמים שעמדו ליפול. השמים באמת נפלו, והוא לא קלט כלום.

     

    הבוקר הלכו להוסיף לו את השם חיים. כשיחזרו בערב מבית-החולים תדע אנה אם השם החדש עובד, אם נסגרו לו האגרופים שכבר חודש הם פתוחים.

     

    לו יכלה, היתה אוחזת עכשיו בידית של כדור הארץ ומאיצה את סיבובו, שיושלם כבר העיגול של היום הזה ויבוא הערב. אפשר לחשוב, לזרז את הצמיחה של הציפורניים היא לא יכולה, לאזן את הקרסוליים שלה היא לא מסוגלת, אז כדור הארץ? ונניח שישנו פרפר שזמן החיים שלו הוא היום האחד הזה, זכותו לחיות אותו, לא? פרפרים, הכנפיים שלהם צמודות ומאונכות לגופם כשהם ישנים. הכנפיים של תום, אם אפשר לקרוא כך לידיו הקטנות, פתוחות לרווחה.

     

    קשה להסביר איך השתנה הכול מאז, הטעם של הלחם, גובה השמים, צבע הים. לפני שעתיים התחילה השמש את הסיבוב היומי שלה בחצר האחורית של המזנון, זרחה על צפרדעי האשפה,

     

    והחתולים התנפלו על הזבל המואר, חיטטו וחטפו, המשאית של העירייה כבר הרעידה להם את הלבבות, אבל הפועלים עוד נאחזו בה, תלויים בין הזבל לכביש, כשיקפצו הפועלים למטה, יקפצו החתולים למעלה ויחכו על הגדר.

     

    קליפות חול נשרו מהמרפקים של אנה, מהברכיים ומהאצבעות, בקושי הלכה את הכלום שבין הים למזנון, עלתה לרמפה, הפילה עצמה לתוך כיסא ושמעה את האופניים של אַדיסוֹ מתקרבים. הסַבָּל דפק, הדוושות השתפשפו, הכידון חרק. רוב העולם יגיד שהאופניים האלה שווים לזבל אבל האופניים לא יודעים מה רוב העולם חושב ומביאים אותו בכל בוקר בשבע וחצי בדיוק, מחכים לו בסבלנות עד שיסיים את העבודה ומחזירים אותו הביתה.

     

    "מה יש לך את, יצאת מהקבר?" העיף בה עין וקשר את האופניים שלו לעמוד של המזנון.

     

    "מה יש לי?"

     

    "לא יודע, מה זה כל החול הזה?"

     

    הֵרים ארגז של באגטים והעלה אותו למרפסת של המזנון, האגרופים שלו כמו לחמניות שנאפו בחום גבוה מדי, קשים וחומים. בכיתה שלה אין אתיופים, גם לא בבלוק שלהם. עד לקיץ הזה לא היה לה דיבור ממשי עם אתיופי ממרחק אפס.

    "מה את מסתכלת?"

     

    "לא מסתכלת ולא כלום". רצתה שילך כבר לקילופים. לפני חודש לא ידעה שקיים אדיסו בעולם, ואם לא המוח של אחיה הקטן שהתרסק גם לא היתה יודעת. בקרוב יירדו הטמפרטורות ויתחילו הלימודים, המזנון ייסגר וכל אחד יחזור למקום שממנו בא, הוא לשכונה שלו בדרום העיר, היא והמשפחה שלה לירושלים והחיים למקומם. שטויות. אין לחיים מקום שהוא מקומם, החיים גם לא ישכחו כל-כך מהר את הסטירה שחטפו באותו יום שני בשתיים חמישים ואחת בצהריים. את הבום של הראש ברצפה של המזח והשקט הגדול, ואחרי השקט צחוק שפרץ כמו קיא משיניה הנוקשות, ניסתה לכבות אותו בבכי ונכבה לבדו, אמרה מה עשיתי, מה עשיתי, ולא רצתה לדעת את התשובה, ברחה צפונה, לכיוון המסעדות, הרגליים נאבקו בדוושות כאילו נקשרה גולגולת לקרסול שלה ונגררה אחריה. מטר מהראש המרוסק עמדו שני שחפים וניקרו קרום של לחם, הם היו העדים היחידים. המשטרה לא פנתה אליהם וגם לא אליה, השוטרים ראו שהרגליים שלה מזייפות, חשבו שהיא מפגרת ועזבו אותה. אין רע בלי טוב, כמו שאומרים. שוטר אחד אמר, "מאמה מיה," השני אמר, "תרשום, שעה ארבע-עשרה חמישים ואחת". המשטרה גם לא התעניינה באופניים שננטשו באזור המסעדות. אם הם זרוקים שם עד עכשיו, הצמיגים כבר מבוקעים מרוב שמש והצבע מקולף. אנשים אמרו, "המסכן הקטן הזה הלך על המעקה של המזח ונפל," במשטרה כתבו, "נפילה מהמעקה של המזח".

     

    הציפורים לא הלשינו והיא לא התוודתה.

     

    "רוצה מים? את כמו חולה". אדיסו התכופף אל השורה של המים המינרליים במקרר, שלף בקבוק ונתן לה.

    עוד אין חודש שהוא פה והוריה כבר הפקידו בידיו את המזנון ואותה. פעם ראשונה רק הוא והיא במזנון לבדם. בן חמש-עשרה והעיניים שלו כבדות, אוגרות כל מה שהן רואות ושומרות. בכל דיבור שיש לה אתו, אפילו מה השעה או איפה המלח, היא רואה לו בעיניים את הקורדינציה העלובה שלה ואת זה שהיא בת שלוש-עשרה וחצי ומבחינת הגוף כאילו רק בת תשע, ומתחת למה שהיא רואה שם על עצמה היא רואה שכבה של צרות אחרות.

     

    "למה קוראים לך אנה כאילו את רוסייה?"

     

    מאז שבא לכאן לא שאל כלום, אפילו לא בענייני המזנון, הסתכל ולמד בעצמו איפה מונח כל דבר, מה צריך לעשות קודם ומה אחר-כך, וכשדיבר אמר שלוש מילים לכל היותר ושתק עד לדיבור הבא, כאילו המילים הן על חשבון המשכורת שלו, ופתאום שבע מילים בדיבור אחד.

     

    "קיצור של שתי הסבתות שלי, אהובה וחנה, עשו מהן שם אחד שלא יקנאו ויריבו".

     

    "איך יקנאו, עוד לא מתו?"

     

    "חס וחלילה. חבל לחכות עם הכבוד עד שימותו".

     

    אף פעם לא שאלה אותם למה הפילו עליה את הכבוד הכפול הזה, היא לא צריכה שם של עולה חדשה בשביל להיות משונה, מספיקות לה הרגליים. ואם כבר שמות, סיפרה לו שהלכו להוסיף לתום את השם חיים, אולי ישפיע על אלוהים להדביק לו את הגולגולת ולהחזיר לו את ההכרה.

     

    אדיסו לא מכיר את תום. כשבא למזנון לקנות ארטיקים לאחים שלו תום כבר היה חייב את החיים שלו לצינורות בבית-חולים. הוא ניגב קרם וניל מהסנטרים של האחים שלו, ראה את המודעה "דרוש עוזר" והציע את עצמו. אבא שלה שאל אותו אם יש לו כבר ארבע-עשרה ואם זה בסדר מבחינתו לעבוד בשבת, ואחרי שענה כן לשתי השאלות לקח אותו שיעזור במזנון. עד אז הסתדרו במזנון לבדם, אבל מרגע שזז האמבולנס מהמזח ולקח את תום אתו, הראש של אבא ואמא בבית-החולים והגוף שלהם יום פה ויום שם. אילו יכלו, היו זורקים את המזנון הזה לים, אבל הם חתומים עליו עד סוף העונה ומאיפה ייקחו כסף להפר חוזה ואיך ימצאו עכשיו מישהו שמבין במזנונים ויעבירו לו את הזיכיון?

     

    החיים הזה שהלכו להוסיף לו, אם לא יעזור לפחות יתקן שגיאה חמורה. הם טעו בגדול בשם שנתנו לאחיה כשנולד, היו צריכים להניח שאלוהים, כמו רובו של העולם, קורא משמאל לימין, וכשראה תומ קרא מות וצץ לו הרעיון הסופני הזה בקשר לאחיה. חמש שנים התאפק, לא נגע בו באצבע, ואז הניח עליו את כל היד. המלאכים ראו כנראה ושתקו, ואם התחצף אחד מהם ושאל למה, ענה לו, מה למה, ככה, והזהיר אותו שלא יֵרד לרמה של בני האדם, שמבקשים סיבה לכל תופעה ומבזבזים את חייהם הקצרים על שאלות שגדולות בכמה מספרים על השכל שלהם.

     

    אילו נגזר עליה להיות מלאך, חייה היו קשים פי כמה. יומם ולילה היתה שואלת למה וחוטפת מאלוהים על ימין ועל שמאל. אם בתור ילדה חטפה ממנו ברגליים, בתור מלאך היתה חוטפת בכנפיים, ונפילה מגובה מטר וחצי באמצע הליכה היא לא נפילה מהשמים באמצע תעופה. מה יעשה מלאך עם כנף שבורה? מצד אחד לא יוכל לחזור לשמים, מצד שני לא יקבל אגורה מביטוח לאומי כי הוא לא רשום על פני האדמה. רק אלוהים יודע כמה מהקבצנים שצולעים במדרחוב של בן יהודה היו פעם מלאכים ששאלו יותר מדי למה.

     

    "'סתכל," הצביעה לכיוון הים.

     

    עזב את מה שעשה והרים עיניים. "אז משם כל החול הזה שיש עלייך. חשבתי שיצאת מהקבר".

     

    מת אחד היא לא מכירה שהיה מזנק מקברו בגופייה מקומטת ושיניים לא מצוחצחות ורץ לים כמו שרצה היא בבוקר. הרגליים שלה החטיפו אחת לשנייה והמשיכה אתן איך שהן ונעצרה על קו המים, ששם החול מהודק וקשה, נעצה אגרוף בחול וחפרה את החי"ת של חיים. עשתה את הצלעות של החי"ת

     עמוקות עד גובה המרפק וארוכות כמו הסלון שלהם בקריית יובל, עשתה את שני היו"דים וכלב נעמד בין שתי האותיות, אמרה לו, "או שתעזור או שתעוף." הכלב פתח פה גדול והתלונן לשמים, ועד שהתייאש מתשובה והסתלק עשתה מ"ם סופית בגודל החצר של סבתא חנה. טייס שעבר מעל החוף יכול היה לקרוא מהתא שלו את השם החדש של אחיה הקטן. גם אלוהים, לוּ טרח לקום מכיסא הכבוד ולהביט למטה. נעמי אחותה היתה אומרת לה, התחלקת על השכל, הוא יעניש אותך על ההתחצפות הזאת. אבל נעמי לא כאן, כי הים מסוכן לילדות יפות ונעמי באמת יפה. האצבעות שלה עדינות כמו רגליים של ציפור והברכיים דומות לנשיקות של לחם, והעיניים, אין משהו להגיד עליהן שעוד לא אמרו. שלחו אותה שתעשה את הקיץ אצל הדודים בהתנחלות, כי אם היא תמשיך בים, הרבה לא יֵצא ממנה. מאז שהלכה לשם היא מדברת על אלוהים כמו על מישהו מהמשפחה, אלוהים רוצה, אלוהים כועס, אוהב, שונא. מורידה אותו מהשמים ומושיבה אותו ברמפה של המזנון. עוד מעט היא תשאל אותו, אלוהים, קפוצ'ינו או בוץ? אלוהים צוחק. יש לו וילה פרטית בקצה הצלול והקריר של האטמוספרה. שום מגדלי עזריאלי לא ייתנו לו תצפית טובה יותר על המעשים והזמנים שהוא רואה משם. מה יֵצא לו מזה שיהיה אחד ממשפחת חייט-טיילור עם כל העצבים והפחדים והחִרבונים והגרֶפּסים שיש לחמשתם?

    גל לבן התקדם במהירות, זינק לגובה, חצה את קו המים והתפשט אל החול.

     

    "אוף, אלוהים, אם לא קמת לראות את חיים שבחול, הלך עליך." הים הציף את התעלות של החי"ת, חיסל את המ"ם הסופית ונשארו שני היו"דים לבדם. שלא יאשים אותה עכשיו בחילול שמו. אילו היה לה כוח, היתה קמה ושופכת חול על היו"דים ומכסה אותם, אבל היא היתה גמורה.

     

    "אמרת משהו?" אדיסו עצר את הסמרטוט.

     

    "לא לך, לאלוהים."

     

    "יש לך דיבור אתו?"

     

    "נראה לך?" דיבור אחד לוּ היה לה אתו, היתה אומרת לו, לא רוצה ממך כלום, אלוהים, כלום, רק דבר אחד, תבריא את המוח של חיים-תום. לא היתה מבקשת שבהזדמנות זו יתקן את הקורדינציה שלה ויעשה אותה יפה כמו נעמי, גם לא שיעשה את הפרנסה של ההורים שלהם קלה יותר. כלום. רק המוח של חיים-תום.

     

    "תשתי. למה את לא שותה?"

     

    "אתה מפחד שאני אתפגר לך עד שהם יבואו?"

     

    "לא מפחד עלי. מפחד עלייך."

     

    הסתכלה על האגרופים שלו, שהם כהים ומתוחים, והאמינה לו. לו היה לה אומץ, היתה מבקשת שייתן לה רגע לגעת. אם באמת יצר אלוהים את האדם מעפר, את האתיופים הוא עשה מאדמה שמוציאה צנוניות ותפוחי אדמה, ואת האשכנזים, לפי מה שראתה בכיתה שלה ובשכונה, מחול של ים. כל גרגיר לעצמו, לא נדבקים. היא לא תתפלא אם הדם של האתיופים שקוף כמו מים.

     

    הוא חתך באגטים והיא חיכתה, אולי הסכין תפספס ויהיה לה צ'אנס לראות את הדם. הוא מרח חומוס, פיזר זיתים ושאל,

    "ממה קרה לך הדבר הזה של השיווי משקל?"

     

    "היה חסר לי חמצן בלידה. היית מאמין שגז בלי צבע וריח וטעם יכול לחרבן ככה את המוח? רוצה לשמוע איך זה קרה?"

     

    "איך שאת רוצה."

     

    היא רצתה. ועוד איך רצתה. מאז שבא לעבוד אצלם לא היה לה דיבור ממשי אתו, ראתה את העיניים שלו עומדות עליה ומחכות. פעם ראשונה שהם לבדם, ואולי לא תהיה פעם שנייה. לא ידעה מאיפה להתחיל, אבל הסיפור ידע ולא חיכה ודחף את עצמו החוצה בכוח ובחתיכה אחת:

     

    "אמא שלי צרחה בלידה, והיא לא בן אדם היסטרי אמא שלי, ממש לא. המיילדת אמרה לה, 'רחל, תשלטי בעצמך, את לא בת יחידה כאן.' אבל היא לא שלטה, הייתי תקועה לה בִּפנים במצב של לא לפה ולא לשם, ואף אחד מכל החלוקים הלבנים שהיו שם באותו לילה לא ניחש שחבל הטבור עושה לי פלצור על הצוואר. ת'יודע מה זה פלצור?"

     

    "יודע."

     

    "כל הכבוד. אתה קצת עולה חדש, לא?"

     

    "לא ממש."

     

    "טוב, בכל מקרה, הראשון ששם לב שהקווים במוניטור משתטחים היה אבא שלי. אתה מבין מה זה? אם לא הוא, הייתי מתה להם ברחם. הוא צעק, 'מה קרה לכם, אין דופק,' וחנק את היד של המיילדת וסחב אותה למוניטור. עד שהרופא הגיע הגרון של אמא שלי היה גמור, יללה אחת לא יצאה לה. הרופא אמר שבגדול אני אהיה בסדר, אבל יכולה להיות לי הפרעה התפתחותית קלה בגלל השבריר שנייה שהחמצן לא הגיע למוח. 'הילדה צריכה להיות במעקב,' הוא אמר, 'מוקדם מדי לדעת במה זה יתבטא.' אבא שאל אם יכול להיות שאני אהיה מפגרת והרופא אמר, 'הכול יכול להיות.' אבא נשבע לו שאם פסיק אחד בילדה שלו התפקשש, הוא תובע אותם על רשלנות. כשיצאו מהשיחה אמא אמרה לו, 'אתה כלב נובח שאינו נושך,' ואז התחלתי ליילל בתוך הסַלקַל ואבא אמר שהבכי דווקא נשמע לו נורמלי. אמא התקפלה לשניים בגלל התפרים ואמרה, 'ממתי אתה מבין משהו בבכי של תינוקות? זאת הראשונה שלך.'"

     

    "מאיפה לך כל זה?" שאל, והעיניים שלו מאמינות לה ולא מאמינות.

     

    "הם סיפרו לי. במשפחה שלנו אין סודות, מה שיודע אחד יודעים כולם". שקר. אף אחד מהאנשים שהכי אהובים עליה, אלה שהיא בשר מבשרם, כמו שאומרים, לא יודע את האמת של שתיים חמישים ואחת בצהריים, ביום שייוודע להם היא תתעלף ואולי אפילו תמות. אדיסו לא החזיר את הפנים שלו לניקיונות, הוא חיכה לסוף הסיפור, ומשום שאין סוף לסיפור אמרה, "אחרי שנה ויומיים נולדה להם נעמי, מלאה בחמצן ובריאה, ושבע שנים אחריה תום, גם הוא היה בריא ושלם".

     

    "תבע אותם אבא שלך?" ראתה את השאלה שלו משתקפת בנירוסטה שצִחצח.

     

    "נראה לך? אם היה תובע אותם, לא היינו צריכים לעזוב את הבית כל קיץ ולהפעיל את המזנון הזה, היינו מיליונרים".

    שתק, המשיך עם הנירוסטה, ואחרי רגע אמר, "את, כשאת מדברת, הרבה מילים של מבוגרים יש לך".

    "מילה היא לא חזייה, אם יש לי אותה, אני יכולה להשתמש בה, לא צריכה לחכות שתתאים לי".

    השפתיים שלו נפתחו לחייך, התחרטו ותכף נסגרו.

     

    השמש התרוממה מצפרדעי הזבל וזרחה מעל הארובה של המזנון, עוד מעט יגיעו הקרניים אל המדרגות, יהדפו את הצל אל הרמפה והבחורה של כל בוקר תגיע, תיקח כיסא מהמזנון ולא תבקש רשות. אדיסו אומר שהכיסא שהבחורה לוקחת הוא כמו החיוך שהיא מחייכת לאבא, נוגעת בשני דברים שהם לא שלה. אבל הוא טועה. כיסא לא יכול להתנגד ליד שלוקחת אותו, ואבא, אם רק ירצה, יוכל כמו כלום.

     

    "לא ידעתי שאחותך יותר קטנה ממך," אמר.

     

    "גם יותר יפה ממני. אנשים נדהמים כשהם רואים את נעמי ואותי, 'מה, זאת אחותך? איזה הבדל'".

     

    "גם את יפה". עבר להתעסק בניקיון של המלחיות והבקבוקונים של השמן.

     

    "אתה צוחק ממני? ראית איזה רזות הרגליים שלי? איזה חיוורים הפנים שלי?"

     

    "לא צוחק, נשבע לך".

     

    נו, ונגיד שהוא צודק ויש בה טיפת יופי, אז מה? שרה, הדודה שלהם, אומרת שיופי הוא כמו מזג אוויר, לא קבוע ולא יציב, וצריך לקבל את מה שיש ולחיות עם מה שאין. שרה מקבלת מאלוהים את מה שהוא נותן ולוקח, לא צובעת את השיער, לא מתאפרת ויפה לפחות כמו אמא. אמא מתווכחת אתו, עושה כושר, משתמשת

     בקרמים מעכבי הזדקנות, ונולדו לה רק שלושה ילדים, שזה אומר ששלוש פעמים בסך הכול היו לה כאבי תופת שמקמטים את הפנים בהעוויות של סוף העולם. לשרה נולדו עד עכשיו שבעה. כשקורים דברים לא מוצדקים, למשל תינוקות שמתים בשינה או טובעים באמבטיה, שרה אומרת, "לך תבין את זה," ומסתכלת למעלה בעיניים קשות. כשנשבר הראש של תום היא עמדה ליד המיטה שלו ואמרה, "שיקום מי שמבין דבר כזה," ובמקום להביט בשמים הסתכלה על נחשון בעלה, חיכתה שיקום, והוא אמר תהילים ונשאר לשבת.

     

    שקשוק מתכתי ירד אל החוף ושניהם פנו לשם. ראו צמידים מנצנצים, זיהו את הידיים הגדולות שענדו אותם וידעו שבעוד רגע תניח הבחורה את הידיים האלה על כיסא של המזנון, תיקח את הכיסא, תעמיד אותו מול המים ותושיב את הגוף הגדול שלה עליו, והיא לא מהמשפחה ולא מהעירייה ולא משום מקום.

     

    את הכניסה הראשונה לחייהם עשתה כשעבר מטוס מעל המזנון וכתב "שלום" בשמים. הם הרימו עיניים אל המטוס, וכשהחזירו אותן לרמפה ראו אותה מולם. התלתלים, השפתיים והשמלה היו אדומים כמו אש, ומה שלא נכנס לשמלה היה לבן כמו חלב. "אין לך התנגדות שאני אקח כיסא, נכון?" פנתה אל אבא ולקחה לפני שענה לה.

     

    "בשבילך בחינם", אמר, והעיניים שלו ירדו לאט-לאט את כל המטר שמונים שלה ועלו את כל הדרך חזרה.

     

    היא חייכה אליו. "תהיה לי בריא, חמוד".

     

    "הוא לא חולה", אמרה אמא והדליקה סיגריה.

     

    מאז, יום אחרי יום, היא באה ולוקחת כיסא כאילו המזנון הזה של אבא שלה.

     

    "ימים יגידו, אנה", מאת מירה מגן, הוצאת כתר, 305 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ימים יגידו, אנה". עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים