שתף קטע נבחר

המלחמה מעשה אוויל ככל שהייתה צודקת

הטיפשות שבעצם היציאה למלחמה לא נדונה כלל בוועדת וינוגרד. אם היו עושים כן, היו מבינים שארוע החטיפה כלל לא חייב יציאה לקרב בלבנון

ועדת וינוגרד, שאחד מחבריה מתיימר להיות מומחה לאסטרטגיה ואחר מומחה לביטחון לאומי, כשלה כבר בשלב הראשון של בדיקתה - הטיפשות שבעצם היציאה למלחמה.

 

אחד ממאפייני מדיניות אסטרטגית חכמה היא היכולת להבדיל בין אירוע לתהליך. חטיפת רגב וגולדווסר הייתה אירוע קשה שפגע בריבונותה של ישראל וביוקרה של צה"ל. מבחינת המשפט הבינלאומי ותחושת הצדק הייתה לה הזכות המלאה להגיב על הפגיעה. כאירוע, היה צריך לבחון לעומקו כל פרט שיביא לשיפור יכולתו של הצבא למנוע התרחשות כזו בעתיד.

 

אבל אירוע זה חייב היה להיבחן אצל כל מקבל החלטות רם דרג בישראל בהקשר למקומו וזיקתו לתהליכים מדיניים אסטרטגיים ולאינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אילו היו עושים כן, קרוב לוודאי שמלחמה זו לא הייתה מתרחשת כלל, או לחילופין הייתה מתנהלת באופן שונה ובמועד אחר. הדיון במועצת הביטחון היה מתנהל לפני ולא אחרי פריצתה.

 

חטיפת החיילים באה על רקע שינוי אסטרטגי הדרגתי במעמדה של סוריה בלבנון. גם הפיחות במעמדו של החיזבאללה והשפעתה של אירן במארג הכוחות הפוליטי הפנים לבנוני השפיעו. לאחר כ-30 שנות כיבוש, השתלטות ודיכוי של הריבונות הלבנונית הצליחה קואליציה אזרחית, לא חמושה ומגוונת מאוד מבחינה חברתית, עדתית וכלכלית לדחוף את הצבא הסורי אל מחוץ לגבולות לבנון.

 

לא היה זה צעד סמלי בלבד, אלא צעד משמעותי בצמצום כוחם של אותם כוחות פרו סוריים ופרו איראניים בלבנון, ובכוחו הפוליטי של החיזבאללה. הארגון חיפש דרך להעצים את מעמדו כמגנה של לבנון ונושא דברה הלאומי. ישראל, בתגובתה הכוחנית המיידית שיחקה לידיו, תוך שהיא פוגעת קשות דווקא בכוחות המתונים מבחינתה, אלה שבחיזוקם יש לה אינטרס עמוק וארוך טווח לקראת משא ומתן להסכם שלום עתידי.

 

החיזבאללה נשק לגדר בעקבות מדיניות שגויה ביחסה של ישראל להפרות החוזרות ונשנות של המשפט הבינלאומי החלות על לבנון כמדינה ריבונית. עם כל הכאב שבחטיפת שני החיילים והריגת שלושה אחרים, ועם כל הרצון לנצל את האירוע לשינוי כללי המשחק בזירה ולהרחקת חיזבאללה מגדר הגבול, דווקא האיפוק ולו גם זמני, התחייב מהארוע בעת הזו.

 

זירת העימות המיידית אמורה הייתה להתנהל במועצת הביטחון ו/או במסגרת פנייה לבית המשפט הבינלאומי בהאג. ראוי לזכור את מה שהחיזבאללה מיטיב להבין: זירת קרב חשובה לאין ערוך מתוצאות עימות צבאי. זו הדרך בה מתרגמת דעת הקהל בעולם את אופי העימות ותוצאותיו. המאבק על דעת הקהל בעולם הוא חלק אינטגראלי מהעוצמה הכוללת שצובר צד בעימות ארוך טווח. אי אפשר היה שלא להעריך כי העימות עם החיזבאללה, כחלק חשוב בעימות עם הכוחות הפונדמנטליסטיים במרחב הערבי או האיראני, הוא עימות ארוך טווח.

 

זהו עימות שמחייב היערכות מדינית אסטרטגית ארוכת טווח שבה הכוח הצבאי אינו בהכרח הכלי המרכזי בעוצמה הכוללת.

 

מבחינה זו, היציאה החפוזה למלחמה – שהתואר מלחמה מתאים לה רק בשל הפגיעה הקשה והממושכת בעורף באזור הצפון ולא בשל חלקה הצבאי – הייתה בראש ובראשונה כישלונה של החשיבה המדינית אסטרטגית ולא רק כישלון החשיבה וההיערכות הצבאית.

 

אמר פעם מדינאי חכם, כי מלחמה היא דבר רציני מכדי להשאירו לגנרלים. דבר אחד הוא להפסיק את מחדלי הגנרלים ודבר אחר הוא למחול לפוליטיקאים ששאבו מאותם גנרלים מדיניות אסטרטגית כוחנית, קצרת טווח ואווילית.

 

ועדת וינוגרד ראתה לנכון להדגיש את הכורח לטפח את עוצמתה של ישראל כתנאי מובנה לקיומה במרחב, אבל כשלה כשלא התייחסה למציאות האמיתית במרחב ולמהותה של העוצמה.

 

המרחב דובר הלשון הערבית אינו רק בחזקת "אויב" ש"מבין רק כוח". זהו מרחב הטרוגני

המנגן מנגינות שונות. עוצמתה של ישראל אינה מתמצה בצבאה. צה"ל הוא רק חלק מעוצמתה, חלק חשוב, אבל רק חלק. העם בישראל, הריבון, אינו זקוק לוועדה כדי שתאשר לו את מה שראו עיניו. חלק מהותי בעוצמתה של חברה דמוקרטית הוא מנהיגותה, וזו הובילה למלחמה מיותרת ואווילית, גם אם הייתה "צודקת".

 

מנהיגות מקרינת עוצמה יוצרת אמון ותבונתה בקבלת החלטות אינה זקוקה לתרגום או לאישוש על ידי ועדה. ישראל זקוקה היום יותר מתמיד למנהיגות חכמה וישרה המובילה בערכיה ובנורמות ההתנהגות שהיא מחייבת בהן את עצמה, ובראש וראשונה בקבלת אחריות למעשיה ומחדליה.

 

במידה רבה של צדק החזירה ועדת וינוגרד את האחריות ליצירת מנהיגות כזו אל העם, אל הריבון. עתה העת לעם לצאת לכיכרות ולומר את דברו, אם ברצונו להיות שותף בכיר בעיצוב עתידו.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים