על תבונה ורגישות

כששירה פליקס קולטת שהתיישבתי בתוך בית הקפה, היא מתרעמת: "מה, לא נעשן?". בתמימותי, הנחתי שהגברת המהוגנת, המסודרת ואולי גם הקצת מרובעת מערוץ 10, בטוח לא מעשנת, לפחות לא בזמן הריון (תרגיעו, שלוש סיגריות ביום!). לכן השארתי את הסיגריות בבית. טוב, נשנורר, מה חדש?

חלמתי להיות רופאה. שירה פליקס (צילום: ליאור נורדמן)

אז מה הסיפור של שירה פליקס? בימים אלה היא מגישה בבקרים של ערוץ 10 את "מקצוענים 10", שעוסקת בחלקה הראשון באקטואליה ובחלקה השני הופכת לגלריית מומחים מתחומים שונים. לפני כן עברה כמה תחנות בדרך: תחילה צלחה את המסלול הקלאסי של הבלונדינית החכמה שרוצה להגיש חדשות, כפי שהוא מתואר בסרטי קולנוע רבים. תוך כדי לימודי פסיכולוגיה ותקשורת פליקס, 34, החלה להופיע ככתבת שטח בתוכנית החדשות "תחנה מרכזית" של תבל, ומאוחר יותר שימשה ככתבת בכנסת, כתבת לענייני רווחה, כתבת בריאות, עד שהחלה להגיש חדשות בערוץ 10. אבל מה שבאמת הזניק אותה עמוק אל תוך הקונצנזוס היתה התוכנית "הסיפור שלי", שהביאה סיפורים אישיים ומרגשים של אנשים.

כיום כאמור, היא בהריון (חודש שביעי). היא נראית ממש טוב, פליקס: גבוהה, מרשימה, זהובת שיער, בעלת עור זוהר ומצליחה לשדר מראה של אשת קריירה מצליחה. בעזרת המראה הנקי שלה היא היתה יכולה בקלות לככב בפרסומת למנטוס. כשהיא בתוך ג'ינס משופשף וגופייה צבעונית זרוקה, פליקס לא נראית רשמית כמו שמצטייר מהלוק שלה על המסך הקטן, אלא מתגלה כאשת שיחה נעימה מאוד, פתוחה, כזו שלא מתנהלת בממלכתיות וחשיבות עצמית.

כבר בשלב הסמול טוק, בניסיון לנסות ולפצח את האניגמה היושבת מולי, מתברר כי ניצנים ראשונים של פליקסיזם מתקדם התגלו אצלה כבר בגיל צעיר. "לא ממש שמעתי מוזיקה בתור נערה. הייתי מקשיבה לחדשות. הייתי נערה מאוד אכפתית, חלמתי להיות רופאה".

בחתונה שלך לא צעדת לחופה לצלילי נעימת החדשות?

"לא. צעדתי לחופה לצלילי שיר של איסט 17, לא זוכרת איזה".

כמו שהופתעתי לגלות שפליקס מעשנת, כך התפלאתי לגלות שסיפור החתונה שלה הוא לא מסוג ה"הכרתי את בעלי בתיכון, והופ! 12 שנה אחר כך היינו נשואים", ממש לא.

אני ובעלי לא נשמות תאומות. שירה פליקס (צילום: ליאור נורדמן)

"הייתי בדיוק אחרי פרידה, שבאה אחרי מערכת יחסים של שש וחצי שנים", היא מספרת. "אני ממש לא בחורה שאוהבת לצאת לברים, לשתות, זה לא אני. לא ממש ידעתי איך מתנהגים בדייט, איך משיגים דייט. מישהי שעבדתי איתי בחדשות רצתה להכיר לי את אחיה, בן 38, רווק. זה לא נראה לי וגם לא רציתי את חוסר הנעימות במקרה שזה לא ילך, אז אמרתי 'לא, תודה'.

"עבר חודש וראיתי ששום דבר לא קורה ושאם לא אעשה שום דבר אז גם לא יקרה. אז אמרתי לה 'טוב, נו', אבל ממש עשינו בינינו הסכם של 'No Hard Feelings' אם זה לא הולך. הוא התקשר וקבענו לצאת. בערב הראשון ביטלתי את הפגישה כי היה איזה מקרה דחוף, הקפיצו אותי לשידור. בערב השני הייתי צריכה לשדר מגוש קטיף אז זה נדחה שוב. נפגשנו למחרת".

התפללת שלא יהיה פיגוע?

"דווקא התפללתי שיהיה משהו שימנע ממני ללכת. לא ממש רציתי. לקראת הפגישה הכנתי את עצמי לגרוע מכל: חברה שהתקשרה אחרי חצי שעה לבדוק אם הכל בסדר, שיכולתי לנצל ולברוח. אבל בסופו של דבר דיברנו במשך שש שעות. חודש אחר כך עברנו לגור יחד, נכנסתי להריון וחמישה חודשים אחר כך התחתנו על הצוק בפלמחים. הרגשתי בבטן שזה הדבר הנכון".

צריך הרבה אומץ להתחתן ככה.

"אם בהתחלה חשבתי שאנחנו נשמות תאומות, עכשיו אני יודעת שאנחנו לא. אבל עם אהבה וטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, למדתי שאין צורך להיות תאומים זהים".

רגע, אז את בעצם מונוגמית סדרתית, עוברת מחבר לחבר.

"לא, לא ממש. באמצע היו כמה ניסיונות... כמה בדיקות".

את זוכרת בכלל את הנשיקה הראשונה שלך?

"כן, זה היה בכיתה ו'".

סחתן.

"מה, זה מוקדם"?

אצלנו התנשקו בכיתה ז' או ח'.

"תראי, אני לא זוכרת אם היתה לשון מעורבת בעניין או לא, אבל אני זוכרת שזה היה עם גדי ברומר, שהיה אחר כך שחקן כדורגל במכבי תל אביב. הוא היה חתיך. ובלונדיני".

אחרי שביססתי את מעמדי כמראיינת צהובה ומזילת ריר, החלטתי להעלות קצת את הרמה ולדבר איתה כמקצוענית אמיתית, לב אל לב, מראיינת למראיינת.

אילו תכונות חשובות למראיין ואיזה מהן יש לך?

"שאלה מצוינת".

תודה.

"צריך לדעת להקשיב. זה משהו במבט, בצורת הישיבה, באיך שאתה רוכן אל המרואיין שמרגיש את העניין שלך ומשתף אותך בסיפור שלו. חוץ מזה צריך להשאיר את האגו בצד. גם לי, כמו לכל אחד בתקשורת, יש אגו, אבל צריך להניח אותו בצד ולהתמקד באדם שמולך. אני חושבת שצריך סוג של ענווה".

פליקס לא נולדה בגל"צ וגם לא תכננה להגיע לטלוויזיה, זה פשוט קרה לה. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב וכשהיתה צריכה לקחת קורס נוסף היא בחרה בתקשורת. היו חסרות לה כמה נקודות לקורס, מישהו סיפר לה שאמור להיפתח קורס הגשת חדשות, אבל חסרים להם כמה אנשים. "הסתדר לי מבחינת הימים, אז הלכתי".

מה היתה הכתבה הראשונה שלך?

"הכתבה הראשונה שעשיתי היתה על קרינה מסוכנת של אנטנות סלולריות. אבל כמובן שחיכיתי עד הרגע האחרון ולא הכנתי אותה, אז בדקה ה־90 ביקשתי מחברה טובה שלי שחלמה להיות שחקנית שתעזור לי, ובכתבה היא שיחקה אשה לחוצה שהתקינו על גג ביתה אנטנה סלולרית. זה היה תפקיד חייה, היא לא הפכה לשחקנית בסופו של דבר".

די! הקריירה שלך התחילה בשקר!

"כן, אבל הפסקתי עם זה".

ואיך הלך עם הקריינות?

"אני זוכרת שישבתי בחדר וקריינתי. כשגמרתי, המקליט הסתכל עליי ושאל: 'הכל בסדר?'. זה פשוט היה מהרגעים האלה, שהם יחידים וקורים פעמים ספורות, אולי אפילו רק פעם אחת בחיים, שכל היקום מתנקז ועובר דרכך. זה היה רגע מדהים, מכונן, חד פעמי. באותו הרגע ידעתי שזה מה שאני רוצה".

אפילו עכשיו, כמה שנים טובות אחרי המאורע המכונן, פליקס עדיין מתרגשת כשהיא מדברת על הרגע הזה. היא לא תיארה לעצמה שתשב בכיסא המראיינת ותצלח 500 ראיונות. אף אחד לא תיאר לעצמו. אחרי 40 תוכניות היא קיבלה הצעה להגיש עוד 40, אחר כך עוד 60, והופ! 500 תוכניות. שלוש תוכניות שמצולמות ביום, פעמיים בשבוע. ממש סוג של פסיכולוגית בשירות הקהילה, שתפקידה להקשיב לסיפורים של אנשים שלא מדגדגים את הפריים טיים.

לא בא לך לעשות פריים טיים?

"בא לי מאוד, אבל אני צריכה למצוא משהו שיתאים לי. אני לא חושבת שאני חכמה גדולה; לפעמים אני עושה טעויות ולפעמים אני אומרת דברים מטומטמים, אבל לפעמים מצליח לי. יש דברים שאני טובה בהם ואני צריכה למצוא משהו שיבליט אותם. אני צריכה לחשוב מה מתאים לי לעשות, אבל משהו כמו יאיר לפיד".

איך את מסתדרת עם ביקורות?

"היום בסדר. פעם הייתי נפגעת מזה מאוד. היום אני מבינה שיש כאלה שיאהבו אותי ויש כאלה שלא, וזה בסדר. כשהיתה ביקורת ממש טובה ב'הארץ' של אהוד אשרי, גזרתי ושמרתי".

אפרופו ביקורת, לא מזמן היתה לפליקס תקרית לא נעימה. היא שכחה לכבות את הסלולרי במהלך דיון על גלעד שליט בשידור חי. פתאום הוא צלצל. פליקס ענתה. שיחה מהבנק. היא אמרה שהיא בשידור, צחקקה מעט וסיימה את השיחה. צופים רבים התרעמו על הנימה המבודחת במהלך דיון בנושא כה טעון. "אני תמיד מכבה אותו לפני שידור, אבל באותו יום פשוט שכחתי לכבות אותו. כשלאורחים מצלצל הסלולרי במהלך התוכנית, וזה דבר שקורה כמעט על בסיס יומיומי, אני אומרת להם לענות. זה הכיף של שידור חי, דברים לא צפויים. במקרה הזה היו לי שתי שניות לחשוב, מה לעשות, וחשבתי שאם לאורחים אני אומרת לענות זה גם מה שאני צריכה לעשות".

והתבאסת אחר כך מאוד?

"כן, בגלל הנושא - שיחה על גלעד שליט, שזה נושא שמאוד חשוב לי. אבל היו לי שתי שניות לחשוב".

יש אנשים שהיית מתה לראיין?

"כן. קודם כל את אבא שלי. יש הרבה דברים שלא הספקתי לשאול אותו. לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. לפעמים אני שואלת את עצמי אם הוא בכלל ידע את זה, אבל נראה לי שכן. חוץ מזה הייתי מראיינת את מנחם בגין בסוף ימיו. דווקא מהמקום הזה של ההסתגרות, ייסורי המצפון".

ההסתגרות מזכירה לי שפעם שמעתי שנשים בהריון מקננות, מה שזה לא יהיה. פליקס מספרת שיש לה קרייב לבשר נא ולחמוצים. עיניה ממש בורקות כשהיא מדברת על חמוצים, ניכר בה שהיא מסורה להם מאוד.

במה ההריון הזה שונה מהראשון?

"הקודם היה בתחילת הקשר ולא ידעתי למה לצפות. דימוי הגוף שלי היה בעייתי, כשעמדתי מול הראי הרגשתי כמו מפלצת וניסיתי להילחם בעייפות שמאפיינת את חודשי ההריון הראשונים, כי מה, אני הרי סופר־הירו, אז מה אני עייפה? זו היתה תקופה קשה כי נלחמתי בעצמי. עכשיו זה נכון. הגוף נראה לי נשי, מענג ולא מאיים. משהו בי כנראה, השתנה. יותר ביטחון עצמי, יותר קבלה".

התעסקת בשאלת הטיימינג בגלל הקריירה?

"החלטתי כעיקרון ששיקולי הרחבת המשפחה לעולם לא יהיו תלויים בקריירה, אחרת לא יהיו לי ילדים. תמיד אני לפני משהו, תמיד יש משהו על הפרק ואני שומעת מאנשים סביבי, שהם קצת יותר מבוגרים, שמה שנשאר בסופו של דבר זה הגרעין - המשפחה והילדים. מי שחושב שאני טובה יחכה לי. החלטתי לקבל את העיקרון הזה כדי לא להתלבט עם השאלה הזו, אחרת זה אף פעם לא הזמן המתאים".

לסיום: את יכולה לתת לי ביקורת כנה על כישוריי כמראיינת?

"את מאוד עדינה, שואלת שאלות כלליות וזה טוב, כי זה גורם לי לדבר הרבה ולספר דברים שלא חשבתי שאגיד".

כמו הנשיקה הראשונה עם מה שמו?

"גדי ברומר. או, גדי ברומר".

• את הראיון המלא עם שירה פליקס תוכלו לקרוא בגיליון פנאי פלוס החדש