יותר טוב מאחלה פרנקפורט
לראשונה בארץ יוצא תסריט קולנוע בפורמט מקצועי, והכבוד הזה נעשה ל"מתחת לאף", סרט הפולחן הישראלי שיצא לפני 25 שנים. קבלו קטעים מראיון שעשה עורך הספר, קובי ניב, עם הבמאי והתסריטאי, וקטעים מבדרים מהסרט, בקומבינה
"אתה משווה את אירופה לאמריקה?", "מהלירות נעשה טאפטים", ו"אני, סמי בן טובים, דפקתי הקופה", הם רק חלק מהביטויים הגשימו את משאת נפשו של כל יוצר קולנועי, נטמעו בז'רגון והפכו למטבעות לשון שגורים. הסרט "מתחת לאף", שיצא לפני מספר חודשים בגרסת די.וי.די מהודרת, יזכה השבוע לכבוד נוסף, הפעם מגזרת מדפי הספרים. בפעם הראשונה בישראל יזכה התסריט לגרסה מודפסת להפצה מסחרית, בפורמט המקצועי המקובל בעולם, ואולי, 25 שנה לאחר שהסרט עלה לאקרנים, ימצא התסריט מקום של כבוד בארון הספרים היהודי. מה יש, הרצל גם חזה את המדינה, לא?
קובי ניב, עורך הספר, מאמין שסיבה ראויה עומדת בבסיס התמתגותו של "מתחת לאף" כסרט פולחן, מעבר להיותו סרט פשע מוצלח. אחד האלמנטים הוא, ללא ספק, השפה בה נכתב התסריט.
"אני לא יודע איך השפה של הסרט עמדה אז מול השפה של המציאות", אומר ניב בראיון שערך עם התסריטאי חיים מרין והבמאי ינקול גולדווסר, שמצורף לספר, "אבל כשאני רואה היום את הסרט השפה שלו חיה לגמרי, ומה שמדהים הוא שהשפה שהייתה אז שפה מזרחית-שולית-עבריינית הפכה היום לשפת הדיבור התקנית. למשל פתאום אני שומע בסרט את המילה 'כוסיות', וזאת מילה שנמצאת לדעתי עשר שנים בשפה המדוברת התקנית, לא יותר, והסרט נעשה לפני עשרים וחמש, והמילה הזאת לא הייתה אז בשפה".
סמי בן טובים. אנשים רגילים, קטנים, שנקלעים לסיטואציה גדולה
"זה נכון", מודה מרין. "'מתחת לאף' בעצם היה מבוסס על סלנג שבאותה תקופה רק עבריינים ואנשים קרובים להם השתמשו בו, ביטויים כמו 'נפל על הפנים' או 'קומבינה', שהיום הם איזשהו בון טון, היו אז מזוהים עם השוליים של השוליים.
"מבחינת השפה, אולי זה נשמע יומרני, אני חלמתי לכתוב איזה משהו שהוא מקביל למה שעשה נסים אלוני עם 'הגשש החיוור' - לקחת את השפה שאני מכיר, שאני שעות יושב ומאזין לשיחות של עבריינים, שהיא שפה או ז'רגון או סלנג, תקרא לזה איך שאתה רוצה, בעיני מאוד עשירה בניגוד לסלנג של היום, מאוד ציורית, כמו ביטוי למשל 'נשארתי על הג'אנטים' או למשל 'זרק אותו לקאנטים', ומה שאני ניסיתי לעשות - בהצלחה או בלי הצלחה, את זה אחרים ישפטו - זה לעצב אותה מחדש".
ולמה קראת לגיבורים סמי והרצל?
גולדווסר : "אני אוהב את השמות של מנהיגי הציונות שנתנו בארץ. בסרט החדש שלנו לאחד הגיבורים קוראים וייצמן כהן".
מרין: "אני בחרתי במתכוון בשמות לא 'ישראליים', שהם בעצם לא אשכנזיים, כי היה לי חשוב לבטא את הזרות שלהם ואת השוליות שלהם ל"עולם העליון", שבו קוראים לאנשים דרור או אריק או עומרי או אהוד".
השמות הללו לא היו כבר אז משמעותיים, קלישאתיים וסימבוליים מדי, בבחינת "הציונות הידרדרה לסמים" או משהו כזה?
מרין: "אני לא זוכר שהשקעתי מחשבה רבה בסימבוליות שעולה מהשמות. הרצל בא מהרצל אביטן, וסמי היה אחד השמות ששקלתי לתת לדמות שאורי גבריאל גילם במחזה שלי, 'ביער ביער', שבסוף קראתי לו שם ג'קי. אפשר כמובן לתת פרשנות חתרנית לשם הרצל, אבל לא זה לא בדיוק 'הציונות הידרדרה לסמים', מכיוון שסמי והרצל מעולם לא היו חלק לגיטימי של הציונות ושל הישראליות, אלא אנשים ש'העולם "העליון' לא קיבל אותם כישראלים.
"באופן כללי, אני חושב ש'מתחת לאף' הוא במובנים רבים סרט מאוד לא 'ישראלי', לא מבחינה ז'אנרית - סרטי פשע לא היו קיימים בכלל בארץ בתקופה הזו, ולא מבחינת הדמויות, שהיו דמויות שכמעט ולא היה להן ייצוג בקולנוע ובתרבות הישראלית בכלל, ולא מבחינת השפה".
ינקול, מבחינתך על מה הסרט?
גולדווסר: "הסרט הוא על אנשים רגילים, קטנים, שנקלעים לסיטואציה גדולה. על איך הם מגיבים ומתנהגים. זה תמיד מושך אותי".
אתם שניכם אשכנזים, לפי השם ניחשתי, מבית טוב יחסית אני מניח, עם חינוך סביר וכל זה – איך התחברתם לשני אנשים שהם לגמרי שונים מכם?
גולדווסר: "אני מכיתה ד' עד כיתה ז' גרתי ברחוב יונה הנביא פינת הירקון. זאת הייתה השכונה שלי. אז האנשים האלה לא היו זרים לי. הם היו בכיתה שלי. הם היו בשכונה. הכרתי אותם".
חיים, אתה עד המשטרה ראית אותם בכלל? בצנחנים לא היו אז כאלה.
מרין: "שמע, אני לא חייתי באיזה שכונת יוקרה. הייתי ברמת גן, וגם שם היו פושעים ורוצחים. זה לא המילייה שלי, אבל יש לי אמפטיה לאנשים שהם יותר חלשים. אני לא מהאנשים שמעריצים כוח. האמת היא שמה שצריך לקרות לבן אדם רגיל ברגע שהוא מתגלגל למנגנון כזה כמו משטרה, זה דווקא רגרסיה ושנאה וכעס על האנשים האלה. זה מה שקורה למרבית השוטרים. הם מתעבים עד מוות את האנשים האלה. מרביתם, לא כולם".
ולמה זה לא קרה לך, או למה אצלך זה היה ההיפך?
"זו תפיסת עולם, זה היה אצלי לגמרי אינסטינקטיבי, בא באופן טבעי. אני אומנם אשכנזי, אבל גדלתי בשכונת פועלים ואבא שלי היה שנים פועל בניין, הוא גדל במשפחה כזאת קשת-יום. אני גם כועס על זה שהמזרחים נטלו את העממיות לעצמם".
אבל הנושא העדתי מונח פה על השולחן בסרט, המפקד הבכיר במשטרה היה בהתחלה בתסריט איזה פובזנר אחד, ובאיזה שלב השם שלו בתסריט הפך לרימר, ואחר כך פתאום בסרט הוא נהייה חסון.
גולדווסר: "העניין היה שכשליהקתי את שמוליק אומני, אמרתי 'הוא לא יכול להיות פובזנר. נמצא לו שם מזרחי'. אז קראנו לו חסון".
עדיין שמת בחדר שלו על הקיר תמונת ענק של בן גוריון.
גולדווסר: "בסדר, זה משרד".
אבל בן גוריון כבר לא היה קיים אז. כך שלמרות כל השינויים של השמות, זה נשאר שם, זה שהחברים האלה פועלים נגד המימסד האשכנזי.
גולדווסר: "זה נכון, אבל לא חשבנו על זה. הכול היה אינטואיטיבי".
מרין: "אבל גם לא טישטשנו את זה".
אז מה חשבת על העניין העדתי?
מרין: "חשבתי שאני מתחמק מזה, שאם הדמויות הן מלאות מורכבות ומעניינות, זה יהפוך ללא חשוב".
מנצחים את השיטה
כשפגש בגולדווסר לראשונה, מודה מרין, לא היה לו שום חשק לקחת חלק בסרט. "לבושתי אני מודה", הוא אומר בראיון, "חשבתי שזה עוד סיפור סתמי, שראיתי בקולנוע מאות סרטים כאלה, על כמה חבר'ה שמנסים לשדוד איזה קופה ומצליחים או לא מצליחים, אתה יודע. הלכתי הביתה ולקח לי זמן לקלוט את הדבר שמבריק, מדליק ובעל משמעות בסיפור הזה".
ומה זה הדבר הזה?
מרין: בעיני זה הקונפליקט הבסיסי של אנשים שחיים בשולי החברה ומתמודדים מול משהו שהוא בעצם מטאפורי – המשטרה. הקונפליקט שבין הפרט לבין הממסד. מה שמשך אותי זה שיש נושא שהוא גדול, שגם פועל ברמה המעשית, של פעולה וקונפליקט, וגם ברמה מטאפורית, של התמודדות של קבוצה של אנשים, שהם העולם התחתון, במובן זה שהם לא שייכים לחברה. הכל התחבר. וכל עוד הם שומרים על סולידריות הם מצליחים בעצם, הם מנצחים את השיטה".
ולמה הם נכשלים?
מרין: "מכל מיני סיבות של אישיות הסולידריות ביניהם מתפוררת... אני זוכר שהצעתי, ואני שמח שינקול דחה את ההצעה הזו, הצעתי הפי-אנד, שהם כן מצליחים".
גולדווסר: "ואני טענתי 'לא, לא. הם צריכים להיתפס כמו עכברים במלכודת'. זה היה לי ברור. ודרך אגב – העניין עם הסכין, שאיבגי דוקר בסוף את אורי, לא היה כתוב בתסריט. לאיבגי הייתה סכין, שלא נמצאת כל כך בסרט, שבמהלך הצילומים הוא עשה איתה כל מיני דברים וזה. אז איבגי כל הזמן הסתובב עם הסכין, ואז הוא בא אלי יום אחד ואומר לי 'תשמע, אולי בסוף, שאני תופס אותו, ואני מבין שהוא רוצה לברוח, אני אדקור אותו?', ואמרתי 'וואלה', ועשינו את זה".
ספר התסריט החדש של "מתחת לאף". נ.ב. ספרים בשיתוף עם קרן הקולנוע הישראלי.
בספר מופיעים גם שלושה מאמרים קולנועיים שעוסקים בסרט, וסיפור קצר בשם "הזאוס של הנרקיסים", שכתב דודו בוסי במיוחד לספר בהשראת הסרט "מתחת לאף".
