הקיבוצניקים שלא ייסעו עם גאידמק
לאחר שהפכו לשק החבטות של המדינה, חברי הקיבוצים שלעברם נורים קסאמים השכם והערב כבר לא זכאים להקים קול צעקה
אנשי שדרות הם גיבורים אמיתיים. אם יש מישהו שעוד שומר עליהם במדינה, אלו הן מערכות החדשות, הדסקים בעיתונים, שדרי הרדיו הרגישים, עורכי תוכניות הבוקר. בגינם יגיעו אל העיר הצבועה אדום מגאידמק ועד אחרון הפוליטיקאים באותו השבוע.
ירי הקסאמים לעבר שדרות הוא מצב בלתי אפשרי, בלתי נסבל, חסר היגיון. כל סיוע שניתן לתושבים הוא בוודאי ראוי ומבורך, גם אם ניתן על ידי עשירים פילנתרופים. יחד עם זאת, יש לתת את הדעת שבעיית הקסאמים האיומה אינה נתפסת כבעיה של הקיבוצים בעוטף עזה. הם הרי מוגנים תחת שלדת הקיבוציות שלהם. הם, כמו כל התיישבות עובדת, הפכו במשך שנים לשק חבטות של ציבורים רחבים כל כך במדינה, ולכן אולי אינם זכאים להשמיע את זעקתם.
מאז המהפך המפורסם של הליכוד בראשותו של מנחם בגין, עברו הקיבוצים תהליך של דה-הומניזציה. בכל מקום בחרו לתקוף אותם - את הלינה המשותפת, את הסובסידיות לחקלאים, את חיבורם לקרקע רחמנא ליצלן.
לפתע פתאום, הקיבוצניקים כבר אינם מחוברים לאדמה ולארץ. הציונים האמיתיים הם המתנחלים שמקימים מאחזים בלתי חוקיים, שמתעמתים עם חיילים ושוטרים, שמסכלים כל סיכוי להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שמקדמים מציאות שבה היהודים יהיו מיעוט במדינתם.
הידלדלות מעמדו של איש ההתיישבות העובדת הותירה אותו ללא קול. זוהי התיישבות אילמת. קולה נשמע רק בכתבות צבע על צימרים, פסטיבלי קטיף בשבועות או חלילה בזמן מלחמות.
אך כמו אצל תושבי שדרות, גם עתיד ילדיהם של בני הקיבוצים אינו תמיד ברור. הפרנסה מחקלאות אינה פשוטה. בעיקר כשהירי הישיר לשדות לא מאפשר קציר בעונתו, השקיה מסודרת וזריעה מחדש. בעיקר כאשר סמוך לגדרות הקיבוץ עומדים צלפים שרק ממתינים לפלאח התורן שיצא לעבודה.
הרשו לי לספר לכם משהו על הקיבוצניקים, אלה שכל כך התרגלנו להשמיץ ולגדף. כמו אנשי שדרות, גם הם מקווים לעבור את היום בשלום. עם הישמע אזעקה הם רצים למקום מוגן, חוששים לבתיהם, לשדות, ללולים ולרפתות. גם הם מבטיחים לילדיהם עתיד טוב יותר, ומבקשים מהמדינה אפשרות לעמוד בהבטחותיהם.
הם לא עלו לאוטובוסים של גאידמק, או התראיינו בשידור החי עם נינט. לא תראו אותם על פי רוב במהדורות החדשות או את בכותרות עיתוני הבוקר. הם מאמינים עדיין בקדושת האדמה, אך אינם מעדיפים אותה על פני שלטון החוק והדמוקרטיה. הם מביטים לשמיים ביראה ומבקשים שאם ייפול משהו, יהיו אלה טיפות של גשמי ברכה. הם משכימים קום, חרוצים, שיחנכו את ילדיהם על מסירות נפש ואהבת הארץ. אותם ילדים שיובילו בבגרותם את מחלקות החי"ר, סוללות הטנקים והצוללות.
רובם ככולם אינם תומכים בהתקפות קטלניות שימחקו בתים וחיים של אזרחים חפים מפשע. אחרי הכל, הרג רק מביא עוד הרג. הידברות, משא ומתן, דיון - רק כך יצליחו לייצר סטטוס קוו שבו אין קסאמים, אין שברי זכוכיות ואין ילדים מפוחדים.
עשרות קיבוצים שפרושים לאורכו של גבול רצועת עזה, חיים במציאות יום-יומית קשה, אך נחושים להמשיך ואומרים לעצמם כל פעם מחדש: "את המאחז הזה לא נפנה".
גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית
לפנייה לכתב/ת 
