שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העילגות נשאנוך בלי מילים
    צרפתית שפה קשה קשה. קשה. כנרת רוזנבלום מתחילה ללמוד צרפתית, לא מבינה למה כל הכיתה מדברת יותר טוב ממנה, ומגלה לדאבונה שצרת רבים אינה חצי נחמה

    כבר בגיל התיכון היה אב הבית מחובר לחזון המזרח התיכון החדש ובחר בלימודי ערבית, ואילו אני, שתמיד חשבתי שדווקא יאה לנו להתחרות בגביע אירופה (בתנאי שהרעש המעצבן יושתק לגמרי), בחרתי בלימודי צרפתית. מכיוון שהכל בחיים יחסי, נבחרתי אני, עם צרפתית ה"הלו פיליפ סה ז'ק" שלי, לשרת החוץ של הבית הפריזאי שלנו.

     

    זכרתי את עצמי טובה בצרפתית, ולמעשה, בטיולים האחרונים בצרפת הקפדתי לבקש וור ד'או וכן וור דה וון רוז'. לפיכך ובהתאם לזאת, וגם כי אני מעט חרדתית אבל מאוד אופטימית מטבעי, דילגתי על התמיהה שביטאו כולם ערב הנסיעה "רגע, ואתם מדברים צרפתית?" והתמקדתי בעתידות: "אה, אתם תלמדו צ'יק צ'ק, הכל יחזור אליך והילדות יפטפטו כמו מקומיות".

     

    אה בון. אנחנו עוד מעט ארבעה חודשים כאן, ועדיין אני מצטערת שלא חיפשתי את הספר ההוא על פיליפ לדו לפני שהמראנו לכאן. בזמן הזה אמנם דיברתי צרפתית בלי סוף, על עניינים פרוזאיים מאין כמותם (מה היא אכלה? יש מחר שביתה? אתם באים להתקין לנו קו טלפון?) שברתי את השיניים, הלשון וגם את הדימוי העצמי שלי כאדם רהוט ואשת ספר (טוב, לפחות עיתון, אבל שיהיה בעברית, כן?).  


    באופן מפתיע, אנשי העיר מגלים סבלנות (צילום: איי פי)

     

    מצאתי דרך לרתום אנשים לעזור לי בכל שפה שלא תהיה. בין כל שני משפטים בצרפתית שילבתי שורת התנצלויות על הצרפתית האיומה שלי, כך הצלחתי למשוך זמן בין המשפטים, ופניתי לרגשי הרחמים של בני שיחי. אחר כך ביררתי בעדינות אם הם יודעים ולו מעט אנגלית, ואם התגלה בדל אנגלית (והוא קיים! יש לחפש אותו היטב) עודדתי אותם בקריאות נלהבות, רק שלא יפסיקו ויעברו שוב לצרפתית הזאת.

     

    גם בתחום השפה, גילו אנשי העיר פתיחות וסובלנות המנוגדות למוניטין שלהם, וניסו לעזור. כולם, פרט לאנשי הבירוקרטיה והשירות הטלפוני. שיא השיאים היה בשיחת טלפון שבה רכשתי את המנוי לחבילת הכבלים-טלפון-אינטרנט-ערוץ ישראלי, ולמרות שהבהרתי בהתחלה שאני לא מדברת צרפתית, שכבר למדתי איך מבקשים לדבר לאט ולחזור שוב ומודים בחוסר הבנה מוחלט, נציג המכירות הקריא לי את כל האותיות הקטנות, אבל את כולן, בחוזה בן מיליון העמודים שעליו כנראה אנחנו חתומים מולם.

     

    מדי פעם, כשהוא נעצר, ולפי העליה הקטנה בסוף המשפט האחרון, הבנתי שמדובר בשאלה, ושעלי לבחור בין אפשרויות שהוא הציג לי. בפעם השלישית שביקשתי ממנו לחזור על האפשרויות, ועדיין לא הצלחתי להבין אותן, ביקשתי ממנו לחכות רגע, וקרסתי על הרצפה מרוב צחוק וייאוש. בסופו של דבר בחרתי את הבחירה הלא נכונה, שעולה לנו מדי חודש בעוד 15 יורו. אבל באמת שאין לי שום מושג איך לעדכן אותם שבעצם התכוונתי לבחור את א' בסעיף חמש מאות שלושים ושתיים בחוזה שלהם.

     

    לפחות להרגיש קצת פחות עילגת

    ובכן, כן, הולכים ללמוד צרפתית. לכאורה, כדי להצליח ליהנות מהחלקים הורבליים המילוליים של צרפת, מההצגות והסרטים והספרים ומנאומי הקבצנים במטרו. אבל למען האמת, כרגע אני הולכת ללמוד צרפתית כדי שאוכל סוף סוף להרגיש קצת פחות עילגת, ואולי יום אחד אצליח, אינשאללה, למצוא את פירורי הלחם בסופר.

     

    בבית הספר הראשון שאליו הלכתי סיווגו אותי כמתחילים A2, רמה אחת בלבד מעל אלה שלא דיברו צרפתית מעודם. או לה לה, סה קטסטרוף. בתמורה, מיד סיווגתי אותם כתאבי בצע שלא מבינים שום דבר, וחיכיתי נורא לשיעור הראשון, שבו כמו אחרי מכה רצינית בראש, הכל יחזור אלי, אוכל לקרוא במטרו את רב המכר האחרון של מארק לוי ולעשות רושם קצת יותר טוב על השכנים שלנו, שבוודאי כבר קלטו שאני לא באמת מבינה את המשפטים הקטנים שהם מואילים לשגר לעברי במסדרון.

     

    אבל בשיעור הראשון, בוקה ומבולקה, חוכא ואיטלולה, ובעיקר בושה גדולה: מי אלה כל הזרים האלה, ולמה, למה הם מדברים צרפתית יותר טוב ממני. נכון, שהמבטא הקמבודי מעלים את כל העיצורים,

    הסינים נשמעים כמו אמריקאים שמנסים לדבר צרפתית, הפינית דווקא נראית כמו רוסיה אבל מדברת צרפתית דווקא יותר טוב מכולם.

     

    אבל איך זה שדווקא הבחורים המסוקסים מטורקיה ומברזיל, אלה שלא עובדים בחברת הייטק כמו הבחור הגרמני האופנתי, אלא במטבח של מסעדה מקומית, ולא מקפידים לכתוב במחברתם כל מילה שהמורה כותבת על הלוח, ולא מחפשים במילון את המילים שחסרות להם, איך זה שדווקא הם, כשמשחקים את הדיאלוגים, הם אולי מחרבים את כל הדקדוק, אבל מצליחים להעביר דיאלוג שלם כך שיבינו אותם ואף משכיבים את הכיתה על הרצפה.

     

    הם מצליחים לדבר, אפילו להתלוצץ, ואני עסוקה באוצר המילים ובדקדוק. בתיכון, בו הצרפתית היתה תרגיל אינטלקטואלי נחמד, חשבתי שכל יוצאי הדופן הדקדוקיים בצרפתית הם מדליקים, הרבה יותר אקזוטיים מהאנגלית הפרגמטית. עכשיו, כשהצרפתית הפכה חיונית, אני רואה אותם נכתבים על הלוח ומבינה שהנה עוד עיקרון דקדוקי, אחד מיני רבים, שיעמוד ביני ובין דיבור שוטף, עוד מכשלה בפני האילמת המוחלטת שאני כאן, בשפה הזאת.

     

    זה ברור, ואין מה לעשות

    עברתי מללמוד פעמיים בשבוע בערב לשעה וחצי כל יום, שלא תחשבו שאין לי מוטיבציה, ועל כל שעה וחצי לימוד בכיתה יש בערך שעה של שיעורי בית. וכך, אחרי ההשכבות של הילדות והשבת הבית לקדמותו ואולי איזו ארוחת ערב קטנה להורים, ועוד שיחת טלפון לחברים וכביסה שיש לפזר, ומדיח שיש להעמיד, יש לנו פגישה קבועה בשתים עשרה בלילה ללמוד צרפתית.

     

    סוף סוף אני חוזרת למעמדי כצרפתיה הראשית בבית, כשאני מסבירה לו דברים ומבינה משמעויות, וכשהוא שואל אותי איך לזכור את ההטיה של הפועל, אני לוקחת דף, כותבת לו את סדרת שמות הגוף-– אני, אתה הוא/היא, אנחנו, אתם הם/הן ומבקשת ממנו למלא שוב ושוב, ואומרת בטון הפסקני של המורה שלי, של כל המורות שלי לדורותיהן: אין ברירה, רק ככה לומדים.

     

    כשאני שומעת אותו מדבר, מחקה את המורה שלו, ושומעת אותי מדברת, אני מבינה שמכל מלמדיי אנחנו משכילים לחקות כאן, בלי משים, בעיקר את מחוות הגוף והפרצוף המעט מופרזות שלהם כאן: את שרבוב השפתיים והוצאת האוויר בפףףף ארוך יחד עם משיכת הכתפיים שמסמנים שככה זה, את ה"סה פארי" עם הרמת הגבות וההעמקה הזו בדיבור שאומרת את כל מה שיש להם לומר על העיר הזאת, הנפלאה, היקרה, היפהפיה, הגדולה והאנטיפתית מעט אפילו בעיניהם, ואת ה-בה ווה, שמסמנים בפריזאית שכיחה שזה ברור ואין מה לעשות.

     

    רציתי להיות קצת שרלוט גינסבורג, גמרתי בתור לואי דה פינס. בה ווה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רציתי להיות קצת שרלוט גינסבורג
    גמרתי בתור לואי דה פינס. כנרת רוזנבלום
    מומלצים