הישרדות גרסת בני יהודה: חייבים לחזור לשכונה

הפעם הראשונה שהלכתי למגרש בשכונת התקווה היתה קצת לפני גיל תשע.. זו היתה שבת בתחילת חודש מאי 90. בכל זאת, פעם ראשונה אני הולך לראות את בני יהודה במגרש הקטן שליד הבית. עד אז את צירוף המילים: "המגרש בשכונת התקווה" הייתי שומע בשירים ושערים או במבט ספורט..

ירדנו, אני ואבי מהבית ביד אליהו, חתכנו את רחוב דרך ההגנה ונבלענו אל תוך ציר הסמטאות של דעואל-חנוך-יקותיאל, שם הצטרפו אלינו עוד כמה אוהדים מעוטרים בצעיפים ודגלים. בבית הכנסת של התימנים בדיוק סיימו את תפילת מנחה וכמה מהם, זקנים וצעירים גם יחד, נישקו את המזוזה, תחבו את הכיפה לכיס ורצו לקנות כרטיסים למשחק.

אוהדים מיואשים של בני יהודה בהפסד למכבי ת"א (צילום: צפריר אביוב)

עברנו גם לרגע דרך השוק לקנות כרטיסים והשוק היה עמוס באנשים. "מה השוק עובד גם בשבת?" שאלתי כמו איזה אידיוט עם דיפלומה. "לא" ענה לי אבי, "כולם הולכים למגרש..." לאט לאט הפכנו לגדוד בדרך למגרש. אנשים הצטרפו, מכוניות מעוטרות בצעיפים צפרו.

הנוסטלגיה 

מחוץ למגרש יכולתי לשמוע את שירת האוהדים שנמצאים כבר בפנים ביחד עם זמבורות, חצוצרות ודגלים. קולה של מרגלית צנעני בקע מהרמקולים שבתוך המגרש עם שיר שבישר על אליפות שאוטוטו מתקרבת. אבי הרים אותי על כתפיו ונלחם כמו לוחם קומנדו בין כל הדוחק בשביל להיכנס לתפוס מקום טוב.

שחקני בני יהודה מתאמנים בשכונה. לחזור עוד היום (צילום: אלי אלגרט)

עלינו במדרגות של היציע והתמקמנו. "מתי המשחק מתחיל?" שאלתי אותו. "בארבע". הוא ענה לי. "מה?!?" חשבתי לעצמי. "ארבע שעות לפני משחק, מה אני נעשה פה? פתאום ראיתי את השכן שגר מולי, את החבר מהכיתה המקבילה, והנה אפילו המוכר מהקיוסק ברחוב האצ"ל פה. על הגג של בית דני ועל גגות הבתים מסביב למגרש היו מאות אנשים. "מה זה? כל השכונה פה".. מלמלתי לעצמי, לא קולט שאבי שומע אותי ורגע אחרי קוטע אותי: "כן, כל השכונה באה למשחק" הוא אומר לי. "אפילו הזקנות שיושבות מחוץ למגרש, שותות תה עם עוגיות עיראקיות עד שהמשחק נגמר, כמו בבילוי. זו הגאווה של בני יהודה" הוא מסיים, "השכונה".

הכאב 

עד המעבר לבלומפילד, לפני ארבע שנים, זה היה המסלול הקבוע שלי במשך חמש עשרה שנה. כל הזמן אותן סימטאות, אותם אוהדים שמצטרפים אלייך בדרך למגרש, אותו בית הכנסת של התימנים. בעקבות המשבר הנוראי, הלכתי למגרש בשכונה בניסיון לספוג את האווירה שהייתה פעם. הלכתי שוב את המסלול הקבוע של דעואל-חנוך-יקותיאל,הסמטאות היו די חשוכות ,בבית הכנסת של התימנים סיימו מזמן את התפילה של צאת שבת וכל אחד הלך הביתה. ההרגשה היתה מוזרה, אף אחד לא הצטרף אלי בדרך, אף רכב לא חתך אותי בדרך למגרש. רגע לפני השביל שמוביל למגרש אני מסתכל על הבתים המשופצים ברחוב כביר, זכר לטילי הסקאד הארורים שהחריבו חלק מהשכונה.

בני יהודה מודל 2007. הצליחה בבלומפילד למרות הכל (צילום: איי פי)

התקרבתי אל המגרש, הוא היה חשוך. הזקנה עם התה והעוגיות לא היתה שם. חציתי את הרחבה המפורסמת של שער השחקנים והמשכתי הלאה לכיוון מגרשי הכדורסל,לרגע נעצרתי חזרתי אחורה ונשענתי על גדר הברזלים של שער השחקנים והבטתי סביבי. איזה שקט. אפילו בית דני היה חשוך ונראה מבחוץ כמו איזה בית אבות.

החובה

איפה הימים של דודו השמן? של דני לוי? מה עם אלון מזרחי? כנראה שרחוקים למדי. המציאות האפורה שייכת לבלומפילד הקר שברחוב אליפלט. מוסך מכוניות סגור שצבוע באדום, צבע שגורם לי צמרמורות ולא מהתרגשות. הצבע הזה מזכיר לך שהבית פה הוא בעצם רק של הפועל. ביציעים המצב לא משהו. בעיתון שלמחרת יכתבו שהיו אלף וחמש מאות צופים, בפועל אנחנו בקושי עוברים את האלף. שער שמונה, יציע "השרופים" בכלל מנומנם, בקושי שלוש מאות כתומים שנזכרים רק בדקה העשרים לפרוס ולתלות את השלט שעליו רשום: "אלך אחרייך עד סוף העולם." גם הם מיואשים..