לא מפחדים ממחשבה רדיקאלית

שורה אינסופית של יוצרים, שחקנים, אנשי רוח וצרכני תרבות ישראליים חבים לניסן נתיב ולרנה ירושלמי חוב חיים על תרומתם, שאת היקפה מילים יכולות רק לגמד. במובן זה עשתה ועדת פרס ישראל בתחום התיאטרון, בראשותה של השחקנית זהרירה חריפאי, צדק לא רק עם הזוכים, אלא גם עם מעגלים רבים בתוך החברה הישראלית, שרושמים היום לעצמם בהנאה כי בסופו של חשבון, הסדר הושב אל כנו.

הבחירה בנתיב ובירושלמי מקפלת הצהרה כלל לא ברורה מאליה, שאין מה לפחד ממחשבה רדיקלית חקרנית או מאי הליכה בתלם. בעולם מתוקן היתה דרכם של ניסן נתיב ורנה ירושלמי מרופדת והם היו עוברים בה כשהם נישאים על כפיים. אבל ישראל היא לא שווייץ, והדרך לפרס ישראל - ההכרה הממסדית האולטימטיבית - רצופה מהמורות.

גורביץ' מספר על ועדה שהוקמה לפני כעשרים שנה במשרד החינוך והתרבות במטרה לבדוק אפשרות לאיחוד הסטודיו עם בית צבי. "הייתי אז צעיר מאד וחרדתי לא רק לסטודיו אלא גם לניסן שראה את מפעל חייו עומד לקרוס", הוא מספר, "ניסן התעקש שחיוני לשמור על שני בתי ספר נפרדים והיום, כשאנחנו רואים לְמה הפך בית צבי, אפשר רק להעריך כמה הרת אסון יכולה ההחלטה הזו להיות לעולם התיאטרון הישראלי".

בין נתיב לירושלמי הוא מוצא יותר מנקודת השקה אחת. "משותפות להם העיקשות וההתמדה. הייתי אומר שכל אחד מהם הוא, בלי להגזים, סיפור גבורה, הם גיבורים ביכולת שלהם ליצור לעצמם את זירת הפעולה שלהם בתנאים קשים ביותר ובמדינה, שדואגת שלאנשי התרבות שבה לא תהיה רווחה, לא יהיה נוח ושירגישו באופן מתמיד שהם צריכים להתדפק על דלתות".

"יצירותיה השפיעו על החשיבה שלי על תיאטרון". הניג על ירושלמי

ה'המלט' הכי טוב בעולם

הבימאית אופירה הניג, המנהלת כיום את אנסמבל תיאטרון הרצליה, מאושרת מכך שהפרס הוענק ליוצרת ולא למבצע. "זה לכאורה פחות נוצץ, אבל עושה רושם שיש מאחורי זה חשיבה יותר עמוקה ואמיצה", היא אומרת. הניג מצינת את "המלט" של רנה ירושלמי ואת פרויקט התנ"ך כאבני דרך. "שתי העבודות האלה השפיעו משמעותית על דרך החשיבה שלי על טקסטים בתיאטרון", היא אומרת ומוסיפה, "גם במרחק הזמן, 'המלט' של רנה ירושלמי הוא הטוב ביותר שראיתי בכל הזמנים ובכל העולם, ואני חושבת שהוא השפיע באופן כללי על התיאטרון הישראלי בגישה לטקסטים קלאסיים".

גם פרויקט התנ"ך של ירושלמי לדידה של הניג הוא אבן דרך, פרויקט ראשון בישראל שמממש את התפישה הסותרת את ניכוס החומרים היהודים על ידי

הבמאי עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" שבמסגרתו פועל אנסמבל "עתים" של רנה ירושלמי מזה 14 שנים, מברך את הזוכים ואומר: "מדובר בשני אנשים שלכל אחד בתחומו יש כתב יד שהוא תווית זיהוי של עשייה כל כך משמעותית ואישית, הם שמרו על אינטגריטי בתוך הגלים הגבוהים שהתיאטרון הישראלי מנסה לשרוד. בהענקת הפרס להם יש ללא ספק מחווה לביטוי אינדיבידואלי ויש בזה חשיבות לא מבוטלת".

שולי רנד. רנה יודעת ללחוץ על הנקודה אצל כל אחד (צילום: אוהד רומנו)

מייסדת ומנהלתו האמנותית של תיאטרון "תמונע", הבימאית נאווה צוקרמן מצטרפת גם היא לברכות ומודה שעבורה ניסן נתיב הוא מודל לחיקוי. "הפגישה איתו בשבילי היתה פגישה חיים", היא אומרת, "זה איש שאני אוהבת אהבת נפש, איש שלא נכנע לרוח הזמן ולא מכר את נשמתו לשטן למרות הפיתויים. הוא מצוי בתוך חלקים נכבדים בעשייה שלי וזה מרגש. לא למדתי תיאטרון אבל מדי יום שישי היינו נפגשים בדיצה או אצלו ומדברים על ציור ושירה עד שנגמר הכוח.

"שנים אחר כך הוא אמר שהוא רוצה שאני אביים בסטודיו את 'היום בו נקבר מרטין בובר', תסכית רדיו פיוטי שכתב יהודה עמיחי. זו היתה אמורה להיות הצגת הגמר

 של הכיתה של דן תורן, שולי רנד וענת צחור. בסופו של דבר היא הגיעה לפסטיבל ישראל, ובזכות ניסן נחשפה בפני קבוצה גדולה של מבקרים בריטיים, שכתבו אחר כך ביקורות מדהימות בכל לונדון. לא היה לו כאן תועלת אישית, לא הייתי תלמידה שלו, ובכל זאת. אפשר להבין מזה לא מעט על האיש. איפה יש את זה היום? איפה יש אנשים כאלה שמתעקשים על בית ספר שעניינו הוא לא ניפוק טאלנטים לתעשייה אלא גידל וטיפוח אנשים, ישויות? זה נדיר".

שולי רנד, מגדולי השחקנים שיצאו מבתי מדרשותיהם של ניסן נתיב ורנה ירושלמי, מבקש לברך ולהודות לשניהם. רנד, שנחשב להבטחה גדולה בשנות לימודיו בסטודיו של ניסן נתיב, פרע את שטר החוב על במת התיאטרון שפרשה לפניו ירושלמי בהפקה הבלתי נשכחת של "המלט", שיצרה בתחילת שנות התשעים, תפקיד שמיצב את מעמדו כשחקן-יוצר מהמרשימים שעמדו אי פעם על הבמה הישראלית.

"זו הודעה משמחת מאוד וזכות גדולה לאלה שמחלקים את הפרס. ניסן ורנה פועלים מתוך האמת שלהם, הם הולכים בדרכים לא מקובלות ומעולם לא ניסו להידחף למרכז. ברמה האישית שניהם היו לי מורים דגולים – מעבר לאסתטיות האמנותית המופלאה שלה, לרנה יש כשרון עצום להוציא מכל אדם ושחקן את הרגע שלו.

גם שחקנים שבעין רגילה לא הבחנת בכישרונם, לרנה היתה היכולת להוציא מהם את המיטב מתוך אמונה שבכל אחד יש נקודה שאם תלחץ ותכוון אותה, היא תגרום לכשרון להתפרץ. אצל ניסן, הנקודה המרכזית היא האמת. הוא מציב בפני האדם מראה אבל עושה את זה לא באכזריות אלא ברחמנות ובטוב לב גדול. הפרס, במידה רבה מוכיח שמי שמחזיק באמונותיו, בסופו של דבר גם אויביו ישלימו איתו".

רמי הויברגר, גם הוא בוגר של שתי האסכולות, חושב שהזוכים מכבדים את הפרס. "זה לא סלבריטאים או אנשים שתראי בפתיחות וסגירות, אלה אנשים שמקדישים את חייהם לתיאטרון. כשקראתי את הידיעה על פרס ישראל, הציף אותי אושר גדול

 על כך שלמרות הכל יודעים להעריך את זה. זה לא מובן מאליו", הוא אומר. "בכל פעם ששואלים אותי על ניסן, אני מפחד להישמע סנטימנטלי. אני לא יודע, איך להגיד אותו. אני אוהב את האיש הזה.

"נולדתי לפני 44 שנה ונולדתי שוב, כשהכרתי את ניסן לפני 23 שנה. באתי אליו מכלום – לא היה לי רקע של אמנות, לא הייתי בחוגים למשחק, הייתי טבולה ראסה עם חוסר בטחון מוחלט ותחושה שאני אפס מאופס. הגעתי אליו ופתאום ראיתי שלכל הדברים המוזרים שבי יש מקום, אפשר להכניס אותם לצורה ולקרוא להם אמנות. זה גילוי די רציני. מה שהוא לימד אותי, מקצועית, משמש אותי עד היום, זה חלק מארגז הכלים שלי".

הויברגר מצטט סצנה מתוך סרט תיעודי שעשו על נתיב בני הזוג לינה וסלבה צ'פלין על מנת לשפוך אור על תפישת עולמו. "הם שאלו אותו איך הוא מגדיר את עצמו מבחינת זרם אמנות. אם הוא משתייך לתיאטרון הריאליסטי או אולי דווקא האבסורד מושך אותו. ניסן לקח את הזמן ואמר: אני פנקיסט!", הוא צוחק ומוסיף, "אתה מסתכל עליו והוא נראה בנאדם מכובד, רציני יותר מההורים שלנו, אבל כשאת מדברת איתו את מגלה את המופרעות. זה לא רק שהוא מטיף ללכת נגד הזרם, לשבור, להרוס, לפרק, לחתוך ולא לפחד מהאמת הפנימית שלך. הוא אומר בפירוש: בשביל זה הבאתי אותך לפה. אצלו, אתה בדיסנילנד, בגן עדן שבו הכל מותר".