לכבוש את ההר ולחיות

השיקול של מיעוט אבידות היה אחד השיקולים לפתוח את מלחמת לבנון השניה במבצע אווירי ולהימנע מכניסה קרקעית מאסיבית לשטח המדינה. שאיפה זו לצמצום אבידות, היא תביעה מוסרית ומבצעית נבונה וצודקת.

לא אחת נשאלתי האם מספר האבידות הצפוי אמור להשפיע על ביצוע משימה, על קביעת משימה ועל החלטה לצאת למלחמה? קשה לענות על השאלה, שכן יש לה היבטים רבים. בכמה מהם המעיטו לדבר: השאלה נובעת מהנחה חבויה שאם תשקיע יותר דם, יותר אבידות - תשיג תוצאה טובה יותר, ניצחון, הכרעה. אולם בדיקה אמפירית של קרבות ומערכות רבות של ישראל מביאה למסקנה שונה למדי: בקרבות רבים יש מתאם בין כישלון לבין מספר גדול של אבידות, ומתאם בין הצלחות לבין מיעוט חללים.

הנה כמה דוגמאות: הכישלון בקרב לטרון במלחמת העצמאות, גרר איתו מספר רב של אבידות. במלחמת יום כיפור, כישלון המערכה מול מצרים בבלימה ובמתקפות הנגד בארבעת הימים הראשונים, לווה בשחיקתה של כמעט אוגדה וחצי ומאות חללים ופצועים.

לעומת זאת, מבצע קדש ב-1956 וכיבוש סיני במלחמת ששת הימים – היו הצלחות גדולות שעלו במעט אבידות. ואפשר להביא כדוגמא מודל אווירי קלאסי: במלחמת יום כיפור תקף חיל-האוויר את מערך הטילים הסורים. הכישלון הצורב היה עתיר אבידות. לעומת זאת, כשמונה שנים אחר-כך תקף פעם נוספת את מערך הטילים – הפעם בהצלחה רבה עם אפס אבידות. כלומר, מעבר לרגישות לנפילת בנינו, להיבט המוסרי ולכל היבט אחר - הצלחה ומיעוט חללים הולכים יחד, בניגוד להנחה הנפוצה שהצלחה מחייבת יותר דם.

ישראל רגישה לאבידות אך בלחימה יש לצפות להן. בתכנון מבצע, השגת המשימה היא תנאי יסוד עבור הלוחמים, המפקדים והמתכננים. מכאן ואילך התכנון מקדיש חלק ניכר מהקשב שלו למציאת הדרך בה יהיו פחות חללים ככל האפשר. לדוגמא: כאשר המשימה היא לכבוש הר כלשהו, התכנון מתרכז במציאת נתיב פחות מסוכן, יותר מפתיע, מצרף סיוע אווירי, לוחמה אלקטרונית והטעיות. הכל כדי להפחית את מספר האבידות, אך ללא ויתור על כיבוש ההר. פעם היתה אימרה: "למות או לכבוש את ההר". היום האימרה היא "לכבוש את ההר ולחיות".

אולם יש היבטים רחבים יותר: לשם מה מפתחים נשק מנגד, נשק מחוץ ליכולת היריב להרוג אותך? כדי למלא את המשימה וכדי לשרוד. מדיניות המחקר והפיתוח של ישראל מכוונת בדיוק לשם כך – למלא את המשימה ולשרוד. למרות העלויות הנוספות והמכשולים הטכנולוגיים, מפתחים את כל שניתן כדי לחסוך באבידות, החל משכפ"ץ קרמי ועד כלי-טיס ללא טייס.

לאחר מלחמת יום כיפור שגם קברניטיה אין להם במה להתהדר, נלמד בחיל-האוויר הלקח של שחיקת כוח מיותרת וחסרת תועלת. הוחלט על מדיניות חדשה-ישנה של שימור כוח. כלומר כדי שתוכל להילחם מחר עליך למלא את המשימה היום בלי לשחוק את כוחך ואת לוחמיך. מדיניות זו שהוכיחה עצמה כבר במלחמת ההתשה ולאחר מכן במבצע של"ג מצאה את ביטויה בעיקרון מרכזי של הלוחמה המודרנית – עיקרון שימור הכוח.

שמואל גורדון, מומחה לביטחון לאומי ומאבק בטרור