שתף קטע נבחר

הדישדוש כאידיאולוגיה

הציבור שרוצה להאמין שאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי, לעשות שלום בלי לוותר או לעשות מלחמה בלי לאבד חיילים, הולך שבי אחרי אידיאולוגיית המרכז, ובסופו של דבר יוצא קירח מכאן ומכאן

כבר שנים שהמפלגות המובילות בישראל, העבודה והליכוד, הולכות והופכות דומות זו לזו. המסרים שלהן לבוחר מכוונים למרכז בלתי מוגדר ומאופיינים בשטחיות ורדידות. מפלגת קדימה הקצינה מגמה זו, והצליחה להיות מפלגת המרכז הראשונה שהגיעה לשלטון.

 

אולם עצם מיקומה של מפלגה כזו במקום משמעותי כל כך בפוליטיקה הישראלית הוא מסוכן לישראל, משום שקדימה מוכרת לציבור דבר שלא קיים: אידיאולוגיית מרכז. זהו אוקסימורון, מפני שהנמצא במרכז לא יכול להיות בעל אידאולוגיה. במרחב ה"מרכזי" אין עקרונות, אין מחשבה על מדיניות ארוכת טווח, ובעיקר אין יכולת להוביל דרך אמיתית תוך קבלת אחריות על ההשלכות הלא נעימות הכרוכות בה.

 

ראש ממשלה שיוביל תהליך שלום כל הדרך עד לסופו – ייחשב לשמאלן. אם יצא למלחמה על כל המשתמע מכך – ייחשב לימני מחרחר מלחמות. ומכך פוחד ראש ממשלה "מרכזי" פחד מוות. הוא עוד עלול, חס וחלילה, להיראות כאילו יש לו כיוון ברור.

 

הציבור, שרוצה כל כך להאמין שאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי, לעשות שלום בלי לוותר או לעשות מלחמה בלי לאבד חיילים, הולך שבי אחרי אידיאולוגיית המרכז, ובסופו של דבר יוצא קירח מכאן ומכאן.

 

מלחמת לבנון השנייה היוותה מקרה מבחן לשאלה מה קורה כשמפלגת מרכז יוצאת למלחמה. וכולנו ראינו את התוצאה: מצד אחד רצה ראש הממשלה להגיב על חטיפת החיילים, אבל מצד שני לא רצה להכנס לבוץ הלבנוני ולאבד חיילים. מה היה הפיתרון של אולמרט? כרגיל - האמצע. נכנס, אבל קצת. נלחם, אבל לא בכל הכוח. ספג טילים בעורף, אבל לא דאג לתושבים, שלא יחשבו שהעניין באחריותו. ובעיקר, לא קרא למלחמה בשמה. כדי שלא נשים לב.

 

אולמרט צריך היה להכריע. אם החליט שאירוע חטיפת החיילים מצדיק יציאה למלחמה כוללת נגד חיזבאללה, היה עליו לומר זאת באומץ לציבור וללכת עד הסוף. ואם חשב שהאינטרס הישראלי הוא להגיב בצורה מוגבלת, היה עליו להגדיר יעדים צבאיים ומדיניים, ולעצור ברגע שהושגו.

 

במקום זאת ניסה ראש הממשלה לקחת קצת מפה וקצת משם, וכך התקבל מה שווינוגרד הגדיר באופן מדוייק כל כך: דישדוש.

 

ההליכה באמצע מלווה אותנו כבר שנים ארוכות. די אם נסתכל על מדיניות ישראל לגבי השטחים שכבשה ב-1967. גם ממשלות הימין וגם ממשלות השמאל לאורך כל השנים נקטו בגישת ה"מרכז" לגביהם. אף אחד לא היה אמיץ מספיק בשביל להכריע בין שתי חלופות עיקריות: רוצים ללכת עם חזון ארץ ישראל השלמה? ספחו את השטחים הללו למדינת ישראל באופן רשמי, ושאו בתוצאות. רוצים לעשות שלום? החזירו את השטחים, גם חלק מירושלים.

 

במקום זאת אנחנו תקועים כבר 40 שנה במצב בו השטחים האלה הם שלנו, אבל לא באמת שלנו. ללכת עם ולהרגיש בלי. במקום לספק לציבור חלופות בין דרכים שונות מהותית, מנפיקות המפלגות הגדולות ססמאות ריקות מתוכן של "שלום וביטחון". מפלגת קדימה הפכה התנהלות זו לכדי אמנות. חבריה מראש לא רואים עצמם כמי שאמורים לספק דרך ברורה לציבור הבוחרים, משום שהם ב"מרכז".

 

הציבור צריך להתפכח מן האשליה, וההנהגה צריכה להפסיק למכור לו חלומות דימיוניים. "מרכז" הוא לא מקום אידיאולוגי. זהו מקסם שווא. עלינו להתבגר ולהבין שכל דרך שבה נבחר כרוכה במחיר כלשהו. הציבור צריך הנהגה שתדע לספק לו חזון ותקווה, אבל גם להבטיח לו רק דם, יזע ודמעות כשהמצב מחייב זאת. צריך להפסיק להתייחס למושגים אידיאולוגיה, אג'נדה ודרך כמילות גנאי, ולהתייחס דווקא לקונספט ה"מרכז" כמעיד על חוסר בגרות וחוסר לקיחת אחריות.

 

לירן הרסגור, סטודנטית לתואר שני במדע המדינה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים