נשיא מכללה אחראי על הזיקפה הלאומית?

מדי שנה ניצב החופש האקדמי בישראל בפני מבחן לא קל, וכמדי שנה הוא נכשל כישלון חרוץ. זה החל ביחס של האוניברסיטאות בארץ להפגנות פוליטיות בתוך הקמפוסים, עבר דרך היחס להוגים ואקדמאים שחשבו וכתבו מחוץ לקונצנזוס הציוני, ועכשיו הכישלון מהדהד במלוא הסכנה בפרשת המרצה לקולנוע במכללת ספיר, ניזאר חסן.

חסן העיר לסטודנט שנכנס לכיתתו, שנוכחותו בכיתה עם נשק (הסטודנט אך זה חזר ממילואים) אינה מקובלת וביקש שהמקרה לא יישנה. זכותו של חסן, שהוא גם יוצר מוערך להביע בפני הסטודנטים את השקפת עולמו החובקת, גם ביחס לנושאים אקטואליים וגם כלפי נושאים מהותיים-פילוסופיים. מוזר ביותר שהבעת עמדה אנטי-מלחמתית ופציפסטית הפכה לפצצה אטומית שגררה מלחמה שערה נגד חסן.

אפשר להתווכח על סגנונו של חסן כמרצה שמביע דעות, אפשר גם להתווכח עם התכנים שהוא מביע והביע החל מהיום הראשון בו החל ללמד במכללה. אך איני מצליח להבין עד תום את מהלכיו של נשיא המכללה, פרופ' זאב צחור, לאחר קבלת החלטת ועדת המשמעת בעניין המחלוקת.

ועדת המשמעת דרשה מחסן להתנצל על היחס והכוחנות שלו אל מול הסטודנט, במישור היחסים הבין-אישיים שבין השניים. אך למרבה הפלא, במכתבו לחסן הוסיף צחור בקשה תמוהה וכוחנית, לפיה עליו להביע מחויבות "לכיבוד מדי צה"ל" בנוסח "חד משמעי" וללא "התמקחות בעלת גוון פוליטי".

עד לכתיבת טור זה לא ידעתי שנשיא מכללה ציבורית בישראל מופקד גם על הזיקפה הלאומית במדינה, וכי הוא מתנדב לרומם את רוחו של הצבא הישראלי בעזרת ניסיון השפלה ורמיסת זכות בסיסית להביע סלידה ממיליטריזם, כמו שעושים רבים אחרים.

הצבא הישראלי הוא צבא כיבוש אכזרי, שבינו לבין ההומאניות שנות אור. אין לי כבוד למדיו ולחייליו. אתם יכולים למחות, להזדעזע, לדרוש את ראשי, אך איני מתייחס בכבוד למפקדיו וגם לא לפעולותיו הנפשעות; הצבא הישראלי מסמל את הכוחנות הציונית בהתגלמותה ואת הלאומנות הממסדית שהשתלטה על מדינת ישראל.

"צבא העם" הישראלי אינו אלא מוסד כוחני, עשיר, בעל אג'נדה עצמאית שאחריה נוהרים ושועים כל המנהיגים ובני עם ישראל. המיליטריזם שפשה בכל העביר את כולם על דעתם; "שיקולי ביטחון" הפכו ממלים מכובסות לפרה קדושה ודשנה שידה בכל. גם כאזרח המדינה וגם כבן לעם הפלסטיני, איני מזדהה עם צה"ל ופעולותיו, גם לא עם סמליו והתנהלותיו. מה גם שצבא הוא גוף דוחה מטבעו, גברי וזכרי להגעיל, ולצערי אידיאל זה הפך מכבר לקונצנזוס רחב מאד בחברה הישראלית.

עד לפני שנים חשבנו שהאקדמיה הישראלית אמיצה דיה כדי להכתיב נורמות אחרות, אך התבדינו. היא נפלה טרף קל בפני הצבאיות הישראלית, ונדמה שבעונג רב. המקרה של חסן מוכיח שוב שהחופש בישראל הוא יחסי, מניפולטיבי וחמקמק. הרי בעיני ועדת המשמעת, וכפי שנכתב בהחלטתה, לא יכול להימצא ערבי דוגמת חסן שיתנגד לצבא ולסממניו מבלי שיהיה שותף לקונספירציה לאומנית ערבית!

המקרה הזה גם מבליט דילמה לא קלה בפני, כמורה במכללה, וגם בפני מורים וסטודנטים ערביים באקדמיה הישראלית בכלל: האם מוסדות אחרים טובים יותר? האם מאבקו של חסן עכשיו צריך להתנהל סביב הישארותו בכבוד ולפי רוח החופש האקדמי, או שהוא מחייב לעזוב בטריקת דלת מצלצלת? שאלות לא קלות, ובעיני ההכרעה בינתיים היא לטובת ההישארות ולניהול כל המאבקים האפשריים בכל המישורים.

דרישתו של צחור מחסן לכבד את מדי צה"ל במפורשות וללא דיחוי היא הביטוי העלוב ביותר להתרפסותה של האקדמיה הישראלית בפני הצבא ושליחיו. נקווה שזה יהיה השיא האחרון.

עלא חליחל, עיתונאי וסופר; מורה בחוג לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר