לא מודדים את הזמן

לפני שנים אחדות הצהיר מי שהיה אז שר התעשייה והמסחר, אהוד אולמרט, כי המשרד שעמד בראשו הוא גם משרדם של הסוחרים. כל מי שממילא מצוי בעניינים לא ממש הופתע. זו בסך הכל היתה הצהרה גלויה על מצב שכל העוסקים בהגנת הצרכן הכירו היטב וסבלו ממנו לא מעט.

השנים שחלפו מאז היטיבו במעט את המצב, לפחות במישור ההצהרתי. תיקוני חקיקה מסוימים הואצו, ולחוק הגנת הצרכן נוספו סעיפים מועילים. אך בשטח – כפי שראינו - לא זזים העניינים, ובחלקם אף נרשמה הרעה. בשורה התחתונה, אם כן, לא הורגשה הטבה של ממש ביחס התמ"ת לצרכנים. כמו שכבר למדנו, קשה להיפטר מהרגלים ישנים.

תזכורת לכך קיבלנו ממש בימים אלה. כחלק ממעקב ynet אחר תהליך התקנתן של תקנות שיקבעו חובת הצגת מחיר ליחידת מידה (כלומר, מה המחיר לקילוגרם/ליטר/מטר וכדומה, להבדיל מהמחיר לאריזה, שיכולה לשקול 350 גרם, או להיות בנפח של 750 מיליליטר – וקשה להשוות את מחירה האמיתי לזה של מוצרים דומים) – שאלנו את משרד התמ"ת: "לפני יותר משנה הכין משרד התמ"ת טיוטת תקנות שיחייבו את רשתות השיווק והמרכולים לתת מידע לצרכן על המחיר ליחידת מידה של מוצרים שונים. היכן עומד הטיפול של המשרד בנושא, האם זה עבר את שלב הטיוטה?"

התשובה שקיבלה היא דוגמא מאלפת להתפתלות תמ"תית אופיינית: "השר ישי ביקש לבחון את הנושא בהיבט הכלכלי ולתועלת הצרכן וכן לבחון את הדרך הזולה ביותר והפשוטה ביותר למימוש הנושא של יחידת מידה". משלא נחה דעתנו, טילפנו שוב על מנת לקבל תשובה עניינית, ואז הגיע המשפט הבא: "השר רואה בחשיבות עליונה את סיום בחינת העניין, ואי לכך נתן ארכה אחרונה לגורמים המקצועיים לגבש את מסקנתם הסופית".

לשירותכם, מייד נתרגם זאת מתמ"תית לעברית של ישראל 2008. לשם כך נפליג מעט בזכרונותינו בעניין זה מן השנים האחרונות.

ב-1.1.2006 שלח עו"ד ירון לוינסון, מנכ"ל רשות הסתדרות לצרכנות, מכתב למנכ"ל התמ"ת דאז תחת הכותרת "מדיניות משרד התמ"ת בשנת 2005 לא היטיבה את מצבו של הצרכן הישראלי". בין שאר הסעיפים, שכל אחד מהם הצביע על ליקוי ביחס התמ"ת לצרכנים, כתב לוינסון: "למרות הודעת משרד התמ"ת כי יפעל בעניין הצגת מחיר ליחידת מידה, טרם הוסדר הנושא בתקנות. הצרכנים בארץ חשופים כל העת להטעיות לכאורה ולחוסר גילוי נאות מצד היצרנים בעניין הצגת מחיר המוצר יחסית למשקלו".

את מכתב התשובה שלחה צביה דורי, מנהלת מינהל סחר פנים בתמ"ת. אחרי שסיימה לנזוף בלוינסון על "השתלחות פופוליסטית" בתמ"ת באמצעי התקשורת – כאילו לא מתפקידו של ראש ארגון צרכנים להתריע ללא הרף בשער על קלקלות המשרד המופקד על אכיפת החוק לשם הגנת הצרכנים – נפנתה לענות לגופה של טענתו. "המשרד יזם ומקדם את נושא המחיר ליחידת מוצר. הנוסח של התקנות נמצא בדיונים מתקדמים עם גופים שונים הנוגעים בדבר. בתוכנית העבודה לשנה הקרובה מצויה העברת התקנות לאישור הכנסת". זה היה ב-15.1.2006.

מניפולציות של סוחרים

איזה חלק מתוכנית העבודה של התמ"ת תפס נושא זה אפשר ללמוד מפנייתה של עו"ד חנה טירי מהתמ"ת - ב-22.1.2007 - לשני ארגוני הצרכנים הגדולים, המועצה לצרכנות ורשות ההסתדרות לצרכנות, בעניין זה. "משרדנו מבקש לקדם תקנות בעניין חובת הצגת מחיר ליחידת מידה (רצ"ב טיוטה עדכנית)". כלומר, לשם גיבוש טיוטה עדכנית לנושא שאינו מן המורכבים ביותר נזקק התמ"ת לשנה שלמה. ומה הוא עשה בתקופה זו?

"במהלך הכנת התקנות ובעקבות סיור שערכנו ברשתות השיווק התקבלו במשרדנו תגובות מאיגוד לשכות המסחר באשר לקשיים בישום התקנות", כתבה טירי. "אחת הטענות שנטענו היא שרוב סוגי המוצרים אינם ברי השוואה מאחר והם נמדדים לא רק על פי מחירם אלא על פי איכותם, מיפרטם ותכונותיהם השונות. למשל, ניירות טואלט הנבדלים זה מזה על פי סוג הנייר, מספר השכבות, האיכות; דיאודורנטים ומוצרי קוסמטיקה הנבדלים זה מזה בריחם, באיכותם ובמרקמם השונה; שמן זית ויין, הנבדלים זה מזה על פי סוגם ואיכותם וכו'. לטענתם, צרכן אשר יערוך השוואה בין מוצרים על פי מחירם ליחידת מידה, יטעה כיוון שלא מדובר במוצרים זהים/ברי השוואה".

לאור זאת התבקשה תגובת ארגוני הצרכנים לטענות.

המניפולציה שבטענות הסוחרים הייתה גלויה למדי לעין, ועו"ד לוינסון דחה אותה מכל וכל:

"מרכיבים מעין אלו שצוינו לעיל, וכן מרכיבים אחרים, היו בעבר ויהיו גם להבא חלק מן הגורמים שהצרכנים יבחנו טרם רכישת מוצרים. מחירו של מטר נייר טואלט, למשל, לא היה השיקול הבלעדי אצל צרכן המעדיף רכות, ומחיר ליטר שמן זית לא תמיד הוא הגורם המכריע אצל צרכן המעדיף כבישה מסוימת או ארומה זו או אחרת. וכך גם לגבי קפה, מוצרי קוסמטיקה – ולמעשה כל מוצר. משום כך, לטענה כי כעת יתמקדו הצרכנים רק במחיר ליחידת מידה, ולכן יוטעו עקב הפיכת שאר התכונות לשוליות, אין יסוד.

"זאת ועוד: התקנות האמורות לא ימנעו גם אחרי התקנתן מיצרנים ומיבואנים להמשיך להציג כל נתון שלהבנתם עשוי לקדם את מכירות המוצר. כל אחד מהם יוכל להדגיש כאוות נפשו כל תכונה של המוצר שלטענתם מבחינה בינו לבין מוצרים מתחרים בשוק – כל זאת בצד המחיר ליחידת מידה, שיהווה מדד נוסף בידי הצרכנים טרם גיבוש החלטה מושכלת ושקולה לגבי הרכישה".

למעשה, תשובה מן הסוג שנתן לוינסון היה צריך התמ"ת עצמו להשיב לסוחרים, שכן הטענה מופרכת על פניה. אך עובדה היא, שהתמ"ת לא עשה זאת. ולא זו בלבד, אלא שהסחבת בעניין נמשכה. תשובתו של עו"ד לוינסון נשלחה לתמ"ת ב20.3.2007, ומאז – שקט.

וכעת נחזור לתשובות התמ"ת ממש מן הימים האחרונים: "השר רואה בחשיבות עליונה את סיום בחינת העניין, ואי לכך נתן ארכה אחרונה לגורמים המקצועיים לגבש את מסקנתם הסופית".

חשיבות עליונה? אז למה העניין נסחב כבר כמה שנים? ארכה אחרונה – לשם מה? הרי ממכתבה של עו"ד טירי עולה שהועלתה טענה על ידי הסוחרים, ארגוני הצרכנים התמודדו איתה, וכבר לקראת אמצע 2007 יכול היה התמ"ת לפעול לקידום התקנת התקנות החשובות הללו. מה עשו "הגורמים המקצועיים" כל החודשים הללו?

תשובה מדויקת לשאלה האחרונה אין לנו, אבל אנחנו בהחלט יודעים את מי משרתת הסחבת הזאת: אך ורק את הסוחרים למיניהם. צרכן שאינו יכול לקבל החלטה מושכלת ביחס למחירו האמיתי של מוצר הוא צרכן פחות מיודע ולכן מסוגל פחות לנהל צרכנות נבונה. מעניין מדוע התמ"ת מעודד את הנכות הזאת של הצרכנים, ולו בעקיפין.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות