שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא אגדה, רֵעַי?
    ב-1956 כתב המשורר יחיאל מוהר את מה שיהפוך להמנון של מבצע קדש. אריאנה מלמד זוכרת את כל מילות השיר, שהפך לחלק ממחזור הדם התרבותי המקומי, ותוהה מה נשאר ממיתוס הגיבורים

    באוקטובר 1956 מקבלת קבוצה קטנה של חיילים מותשים פקודה שכזאת: מהרו לביתו של המלחין שזה עתה עיבד את מיטב שיריכם לשני תקליטים ראשונים, שזה עתה סיימתם להקליט בהתרגשות גדולה, כי אתם צריכים ללמוד שיר חדש.

     

    בבהילות ובסודיות גמורה. נישאים על גליה של אהבת הקהל, מלאי אדרנלין של מחיאות כפיים, חברי להקת הנח"ל חשים לביתו של משה וילנסקי, מושבעים שוב לשמור סוד ומקבלים דף עם מלים הרואיות, מיתיות, תנ"כיות. הו, שלהבת יה, הם לומדים בעל פה. ושערי העיר ביד השמשונים, הם מזמזמים לעצמם במקצב של שיר לכת שיכול להצעיד גייסות שלמים, קהלים גדולים, אל עבר חדוות נצחון.


    להקת הנח"ל. בשמלה אדומה (צילום: לע"מ) 

     

    את המלים כתב המשורר יחיאל מוהר. וילנסקי יצר את המנגינה. "לא אגדה רעי" היה ההמנון הרשמי של מבצע קדש והפך לחלק ממחזור הדם התרבותי של חלק גדול מן הישראלים, שהדבק התרבותי ביניהם נסמך במידה מרובה על הזמר העברי, זה שלימים ייקרא "שירי ארץ ישראל".

     

    כמה ימים אחרי שלמדו יפה את השיר, החל מבצע קדש. כלומר, המנון הנצחון הזה נכתב ונלמד ל פ נ י שבכלל היתה מלחמה כזאת. זה לא המקום לחזור לשאלה, האם היתה מלחמת יש ברירה או לא. זה לא המקום לדון בסוגיה האם הקרב על המיתלה היה מיותר או לא: ההיסטוריה רואה רק את התועלת, ומעצם טבעה היא מעמעמת את זוהרם של יום קרב וערבו.

     

    הטור הזה עוסק בתחנות תרבות ב-60 שנות קימה של המדינה, וכשאני חופרת בחומרי הארכיונים, אני מגלה בעיקר שמה שנראה בעינינו הבהולות כתופעות חדשות לגמרי, הם דברים שהיו גם היו כאן, אולי אפילו לפנינו, רק שקראנו להם בשמות אחרים.

     

    לו היתה להקה צבאית של ימינו, או מה שנשאר מן התופעות הייחודיות הללו, לומדת שיר נצחון ערב יציאה לקרב, היינו קוראים לזה ספין מרושע. אז, בימים של תקשורת המונים בחיתוליה, מי שלא היה צריך לדעת על כך פשוט לא ידע, והשיר התקבל בטבעיות גמורה, דקה אחרי הנצחון, כתיעוד היסטורי של מה שהיה ולא כחלום על מה שיהיה.

    והנה מילותיו:

     

    לא אגדה, רעי

    לא אגדה, רעי,

    ולא חלום עובר,

    הנה מול הר סיני

    הנה מול הר סיני

    הסנה, הסנה בוער.

    והוא לוהב בשיר

    בפי גדודי בנים

    ושערי העיר

    ביד השמשונים.

     

    הו שלהבת יה - עיני הנערים,

    הו שלהבת יה ברעם המנועים.

    עוד יספר על זה היום, אחי,

    בשוב העם אל מעמד סיני.

     

    רעי, זה לא חלום

    רעי, זה לא חלום

    ולא חזיון הוזה,

    מאז ועד היום

    מאז ועד היום

    בוער, בוער הסנה.

    לוהט בזמר און

    בלבבות האל

    של נערי ציון

    ורכב ישראל.

     

    הו שלהבת יה - עיני הנערים.....  

     

    עוד יסופר על זה היום, אחי? אולי כדאי לספר על ספין אחר מדברי ימי המלחמה הזאת. הנה, בשוך הקרבות, נאום של דוד בן גוריון, ראש הממשלה, ששודר לפחות שלוש פעמים ברדיו: הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו - ואחד המבצעים המופלאים בתולדות כל העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: 'שמעו עמים - ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד...' אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה תיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית.


    הקרב על המיתלה. מיותר או לא? (צילום: אברהם ורד, לע"מ)

     

    מלכות ישראל השלישית נמשכה בדיוק 31 שעות. לאחריהן נאלץ בן גוריון להיכנע ללחץ רוסי-אמריקני מתואם ולהתחיל בהליכים לנסיגה מחצי האי סיני. זו אינה עמדה פוליטית של הכותבת, אלה העובדות, ובהיותנו בני אדם, אנחנו שוכחים אותן. כך, בנאום לרגל חמישים שנה למבצע קדש, בפעם הראשונה בתולדות ממשלות ישראל, הזכיר אהוד אולמרט גם את מלכות ישראל הקצרה ההיא וגם - מה עוד אירע ביום שבו החלה המלחמה, ביום שבו להקת הנח"ל כבר ידעה את כל המלים בעל פה: הטבח בכפר קאסם. 49 אזרחים ערבים נרצחו, מפני שלא ידעו שיש מלחמה, ולא ידעו שיש עוצר.

     

    ומה נותר בזיכרון התרבותי הקולקטיבי מן השנה ההיא? שני תקליטים של להקת הנח"ל, הראשונים שהקליטה, ובהם "יא משלטי" ו"הורה היאחזות", ו"הוא לא ידע את שמה" ו"הורה נתגבר" ו"תותחים במקום גרביים". הלהקה היתה כבר בת חמש כשראשוני התקליטים שלה יצאו לשוק, וכבר קיבעה לעצמה מקום של כבוד

    באהדה הציבורית הסוחפת, וכבר זלגה ממשלטים ומאחזים אל עבר הקהל האזרחי שעטף אותה בחום - וכבר היתה מבשרת של ההומור העדתי. את קולו של חיים טופול "עושה" סלאח שבתי אפשר היה לשמוע כבר בבמות הבידור ביום העצמאות של 1956, כמו גם את צחוקו הרם של הקהל על המבטא המרוקני של סלאח, על התערובת הייחודית של נכלוליות וטמטום שאפיינה מאז את ההצגה הסטראוטיפית של מזרחים בהומור הישראלי, עד עצם היום הזה.

     

    כשנזכרתי ב"לא אגדה, רעי" לא הייתי צריכה להידרש לגוגל כדי לגלות שאני זוכרת כל מילה וכל שורה בשיר בעל פה. ובכל זאת, יש אחת שמהדהדת בכאב גדול: "ושערי העיר ביד השמשונים". הנה מה שקורה כשמגייסים מיתוס עתיק בבהילות לנצחון שעוד לא אירע - שוכחים שהמיתוס לעולם אינו סיפור פשוט, ושצריך לקרוא בו היטב כדי להבין, שכאשר שערי העיר ביד השמשונים, בוא יבוא הרגע בו "תמות נפשי עם פלישתים". וזה, רעי היקרים, כבר איננו סיפור של נצחון.  

     

    עוד טורים:

    1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

    1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

    1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

    1951: הקמת שדרות ונחל עוז

    1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

    1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה  

    1954: עדיין מקדים את זמנו 

    1955: כל הדרך מגבעה 24 

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים