שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דרושים צרכנים רגשנים
    העיצוב הבעייתי של דמות הילד פוגם בהישגיו המרשימים של "אחוזת דג'אני", ספרו הסוחף של אלון חילו

    הכישרון הייחודי של אלון חילו משולב במידה מרובה של אומץ. איש מבני דורו בספרות העברית לא כותב רומנים היסטוריים. איש מביניהם אינו מחדש או בורא שפות דיבור ולשונות כתיבה תקופתיות עשירות, והוא פוסע לבדו בנתיב מאוד לא סלול שמשלב פוליטיקה, פואטיקה וארוטיקה, גורלות מוכתבים ודמויות מקוריות שנעות בחן ובגמישות בין מה שהיה לבין מה שיכול היה להיות.

     

    "מות הנזיר" שלו היה הפתעה עצומה ומבורכת, וגם "אחוזת דג'אני" יכול היה להיות ספר מרתק והישג אמנותי לא מבוטל, אלמלא סבל מבעיה מרכזית אחת בעיצובה של דמות מרכזית, אחת מהשתיים שמובילות את העלילה אל סופה הידוע מראש. הבעיה, אני מקווה, לא תשתקף במכירות: אחרי הכל יש די והותר צרכנים שקריאתם רגשנית וחווייתית, ואלה יאמצו את הספר בחום בלי להתווכח עם המחבר על דרכי האפיון והשפה של צאלח דג'אני, ילד חולני ובעל חזיונות בשנת‭.1895 ‬

     

    זו השנה שבה הגיע ליפו חיים מרגליות קלווריסקי, אגרונום וגואל אדמות בהתהוות,

     שדמותו (האמיתית לגמרי) נשכחה מלב, למרות שהיה מקימם של כמה יישובים מרכזיים של העלייה הראשונה‭".‬גמרתי אומר להשים דברי ביומן זה והלוא אחרת תתפקע עלי דעתי‭,"‬ פותח קלווריסקי את יומנו, ויש לו סיבות טובות לחוש כך: יפו הערבית היא ההיפך הגמור מחלומו האוריינטליסטי על אודות ארץ אבותיו. אנשיה כעורים ונבערים בעיניו, אורחותיהם מגונות, הם מעוררים בו בעיקר סלידה ותיעוב וגורלם נחרץ - אדמתם, על פי השקפתו, צריכה לעבור במהרה לידי הקולוניסטים החדשים והנאורים.

     

    הוא פרגמטיסט ציני, אופורטוניסט חכם וזכר מתוסכל שרעייתו הטרייה והדעתנית מסרבת להיכנע למבטו המחפצן, לדעותיו על נשים שהולמות את תמונת העולם של פורנוגרף ויקטוריאני ממוצע. מה שמחלץ אותו מהייחום והגזענות אינו דווקא הרומן הנרקם בינו לבין גברת ערבייה דוברת צרפתית שחיה עם בנה באחוזה ענקית בשולי יפו, אלא הקשר המוזר והגורלי עם בנה של הגברת, צאלח בן ה-‭,12‬ היפוכו הגמור של מרגליות.

     

    צאלח סובל ממשאלת מוות תמידית, ממחושים לא מפוענחים ומבידוד חברתי. הוא ניחן בחיי דמיון עשירים מדי בתוך עולם מיתי רווי שדים ומלאכים ותהיות על הזהות המינית שלו עצמו, ומפגש אקראי עם קלווריסקי מסמן גם אותו כמלאך ויוצר את הקשר הראשוני בין השניים. קלווריסקי, רווי בשנאת ערבים כוללנית, רואה בילד תחילה אימבציל רפה שכל. לאט לאט, תוך שהוא בועל את אמו ומפנטז על אדמתו, קלווריסקי נכבש בקסמו המסתורי של הילד ומשיל את אדרת הדעות הקדומות והאוריינטליזם, ובמקומה מתעטף בניצני הומניזם והבנה של ה'אחר‭.'‬ הטרנספורמציה ההדרגתית שלו מושגת ברומן מתוך האירועים ולאו דווקא מתוך התבוננות עצמית, ומאפשרת לקורא להתבונן בו במבט אירוני – מתוך הערכה לעיצובה הקפדני, האמין והכובש של הדמות.

     

    סימטריה בלתי נסבלת

    אבל הטרנספורמציה הזאת, שהיא גם סיפור על יחסו של היישוב המתהווה לערבים, לאדמה, להיסטוריה שלו עצמו, תלויה גם במידת האמינות בעיצובו של ה"אחר" הזה, והבחירה של חילו יוצרת כאן סימטריה בלתי נסבלת. שכן גם צאלח כותב יומן. הוא מפרט בו את פחדיו ותשוקותיו, שדיו ומלאכיו וחזיונותיו. הוא חוזה את מפלתם של הערבים בפני היהודים, את דמותו של הרצל, את מגדלי עזריאלי שיוקמו בעתיד על אדמתה של משפחת דג'אני.

     

    היחסים בין השניים, כמו גם כל השתלשלות העלילה, מיוצגים אך ורק ביומנים האלה - פרק לקלווריסקי ובעקבותיו פרק לצאלח. לעיתים קרובות מתבוננים קלווריסקי ודג'אני באותו אירוע עצמו במבטים הפוכים לגמרי: פגישה עם רופא יפואי, למשל, היא עילה לזלזול תהומי של קלווריסקי באיש, ולעומתו צאלח דווקא מתרשם מבקיאותו בחוכמת הרפואה. אלא שהוא עושה את זה בלשון ובתובנות שפשוט לא מתקבלות על הדעת כשמדובר בילד בן ‭,12‬ מחונן ככל שיהיה.

     

    דוגמאות? "אושר מתוק הוא זה, להיחלץ ממלתעות הסחי של העולם‭;"‬ "דממה עומדת בכל, והיא אותה דממה משונה של שר המתים בהסיעו את עגלתו לאסוף כל נשמה ונשמה בקלשונו‭;"‬ "מחשבה מנחמת זו מפיחה בי רוח חיים כאותה אש אחרונה המעלה גצים כתמתמים באוד של פיח‭."‬

     

    אלה דוגמאות שלוקטו באופן אקראי. יש מאות כאלה. מחזיונות נבואיים ועד טרנסג'נדריות בהתהוות, מדיכאון עמוק ועד ללשון רוויה לעייפה בהיגדים, במבטים ומבעים בוגרים מאוד. המגוון הגדול מדי של עניינים שהעמיס חילו על דמותו של צאלח, יחד עם הלשון ששם בפיו, מתקילים את הקורא שוב ושוב במשוכת הספק, שמעליה אפשר לדלג בקלילות רק כשחוזרים לפרקי היומן של קלווריסקי. מי שלא שם לב לפער העמוק שנוצר בעיצוב שתי הדמויות, מוזמן בהחלט לקרוא ל"אחוזת דג'אני" רומן סוער, סוחף, כובש ומרגש. 

     

    "אחוזת דג'אני", אלון חילו, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 367 עמודים

     

    • מתוך מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים