עדות אישית: המירוץ מהמקלחת לחדר הממוגן
יממה בדיוק לאחר ששב ארצה עם ראש הממשלה מיפן, בילה כתב ynet בניסיון להגיע לחדר הממוגן בבית באשקלון. אחרי הבום, מתקשרים לבני המשפחה לבדוק שהכל בסדר. החברים מהצפון, שסבלו מרקטות במלחמת לבנון השנייה, מציעים עכשיו מחסה אצלם
שבת בבוקר. השעה 5:20. הפיצוץ נשמע היטב בחדר הממוגן. החלונות רועדים. הכתובת שבה נחת הגראד נמצאת אמנם בשכונת ברנע השכנה, אבל המרחק בקו אווירי הוא פחות מ-600 מטרים. התחושה היא של חוסר אונים מוחלט והפחד משתק. כל מה שחווית עד עכשיו בטל בשישים. אתה ז'יטון. ברוך הבא לרולטת הקסאם.
24 שעות בדיוק קודם לכן, נוחת במטוס ה-767 של "אל על", שהחזיר את ראש הממשלה מיפן לנתב"ג. הביפרים רוטטים ומבשרים על מתקפת רקטות על הבית - אשקלון. הלב מחסיר פעימה. עוד לפני שאני מספיק לברר מה שלום המשפחה, לוקח ראש הממשלה, אהוד אולמרט, את המיקרופון של רב הדיילים. הטון שלו מחויך עד עליז. הוא מודה לאנשיו, מודה לאנשי הביטחון, ולנו אנשי התקשורת שליוו את מסעו לטוקיו יפן. גם אנשיו, הממתינים למזוודות במסוע 6, אינם אנשי בשורה: "ביום רביעי יתכנס הקבינט לביטחון לאומי, נתייעץ, נראה מה עושים", אומר לי אחד.
שבת, 5:25 בבוקר. מזל שהג'ט-לג העיר אותי שעה קודם. שמעתי "צבע אדום" ומיהרתי להעיר את בני ביתי. אני מתקשר להורים. הם ערים. הם שמעו היטב את אחת הנפילות מהחדר הממוגן שלהם, ושומרים על קור רוח. בני משפחתה של אחות אחת יוצאים מהחדר הממוגן ורואים ממרפסת הקומה השביעית את המכונית העולה באש.
אצל האחות השנייה, בבית יפה שרכשו לא מזמן בצפון העיר, אין חדר ממוגן. כשבנו אותו לפני כמה עשרות שנים, אף אחד לא חשב שאיראן תספק גראדים שיטווחו את הבתים בשכונת ברנע השלווה. גם אצל ההורים של רחלי, זוגתי, בבית בלי חדר ממוגן בגבעת ציון הדרומית, הכול בסדר. הם לא יבואו לחדר הממוגן שלנו, זה לא פתרון.
עוברים לסבב טלפונים גם אחרי המטח השני של הגראדים, קצת לפני 9 בבוקר. גם הפעם זה עבר בשלום, לפחות עבורנו. המטח השלישי, סמוך ל-4 וחצי בשבת, תופס אותי במקלחת. מתחת לזרזיפי המים אני שומע "צבע אדום". זוגתי מספיקה לרוץ לחדר הממוגן כשאני חוטף את המגבת, שהפכה להיות המחסה שלי, כי לא היה סיכוי להגיע לחדר הממוגן. רגע אחרי, נשמעו הדי הפיצוץ במערב העיר, 1,200 מטר בקו אווירי מהבית.
הגדולים שלי, מתקשרים מהסקי מבולגריה, לראות שהכול בסדר. משפחת בן אבינועם מתקשרת מגבעת עדה להציע את חדר האורחים. הם זוכרים היטב את ה"זילזאל" של חיזבאללה מהמלחמה, ששלח אותם להסתתר חסרי אונים במרתף. משפחת חרות מתקשרת מכרמיאל, למודי טילי האויב מלבנון. גם להם יש חדר בשבילנו, אם נרצה. אם נרגיש צורך. אז אנחנו הזמנו אותם. עכשיו הם מציעים לנו את ביתם, דואגים. אני צריך להרגיע אותם, אבל בעיקר את עצמי.
מחר לפנות בוקר, תום, אמרי וארד, יחזרו מהסקי בבולגריה למלחמה באשקלון. הילד הקטן, עומרי בן 7, יילך לבית הספר לאמנויות, שם יצטרך להסתתר מתחת לשולחן אם יבוא הגראד. והוא יבוא, אני הרי יודע. ההורים הפנסיונרים של רחלי ושלי, לא ייצאו מהבית, כדי להיות קרובים לקיר שאולי יגן עליהם, אולי לא. ואני אעלה לירושלים לסקר ישיבת ממשלה. אולמרט, ברק, לבני, ידברו שם על צרכים לאומיים, על מלחמה חכמה שיש לנהל מהראש ולא מהבטן.
הראש אולי יהיה עסוק אז בקול ההיגיון מירושלים, אבל הבטן תוסיף להתהפך אל מול קולות החרדה העולים מביתי המופקר באשקלון.
לפנייה לכתב/ת 
