רגע לפני האסון בעזה
לזעם והתסכול על אוזלת-היד שלנו מול הקסאמים אין דבר וחצי דבר עם הצדקתה של המלחמה עליה נכריז בעזה. אין לנו זכות להימנע מלענות על השאלה מהי מטרת המהלך
שלושה ימים אחרי שפרצה מלחמת לבנון השניה כבר הפגנתי נגדה. נהגים ועוברי אורח ניאצו וקיללו אותי, קראו לי ולחברי "בוגדים", "תחזרו לאירופה", "אנטישמים"., אבל אנחנו לא ויתרנו. חזרנו פעם אחר פעם להפגין, וכל הפגנה היתה גדולה מקודמתה. למעשה, ההפגנה הגדולה ביותר ברצף הזה היתה של עשרות אלפים. היו שם גם אנשי ימין. לרוע המזל, היא נערכה כשנה לאחר תום המלחמה. זה כל הסיפור על רגל אחת.
בסופו של יום, כמעט כולם מבינים שהמלחמה היתה ברובה המכריע מטופשת ומיותרת. בראש ובראשונה, משום שלא היתה לה שום מטרה. כמה חוסר אחריות וחוסר מחשבה נדרשים כדי לשלם מחיר כל כך כבד על מהלך שאין, ובשום שלב לא היתה לו שום תכלית? המנהיגים והגנרלים ליהגו משהו על "להחזיר את החטופים", "לרסק את חיזבאללה" ושאר אמירות שמתאימות יותר לסרט של צ'אק נוריס מאשר למציאות, וזהו. אומה שלמה יצאה להרוג ולהיהרג. למה בעצם?
התשובה המביכה היא שאומה שלמה התגייסה בהתלהבות למהלך כל כך יקר וכל כך חסר אחריות, מאותה סיבה שבריון שכונתי, נער במועדון או נהג זועם, שולפים סכין או אקדח ואחר כך מתחרטים על כך כל חייהם. זוהי פעולה שמבוצעת מתוך תסכול וזעם אדיר, אך ללא שום מחשבה. אותם אנשים בוודאי אומרים לעצמם כל חייהם "אילו רק הייתי עוצר לכמה שניות, וחושב בצורה הגיונית על ההשלכות".
והנה כעת יש לנו הזדמנות לעצור לכמה שניות, רגע לפני האסון הבא, מסע ההרג חסר ההבחנה, ההלוויות, השכול, ועדות החקירה. כל הזעם והתסכול על אוזלת-היד שלנו מול הקסאמים, אין להם דבר וחצי דבר עם ההצדקה או חוסר ההצדקה של המלחמה עליה אנו עומדים להכריז בעזה. אין לנו זכות ולא צידוק מוסרי להימנע מלענות על השאלה מהי מטרת המלחמה. מה אנו מקווים להשיג? מה הסבירות שאכן נשיג זאת? והחשוב מכל, מה יהיה המחיר?
ובכן, האם המלחמה תעצור את הקסאמים? אני לא מאמין שמישהו חושב ברצינות שהמלחמה תתרום משהו לתושבי שדרות, לתושבי עוטף-עזה, או לסטודנטים במכללת ספיר. האם היא תחזיר את גלעד שליט הביתה? שוב, כולם יודעים שהתשובה היא לא. האם המלחמה תלמד את העזתים לקח? בערך כמו שהקסאמים מלמדים אותנו לקח. מעולם, בכל היסטוריית הסכסוך כאן, אף צד לא הצליח "ללמד את הצד השני לקח".
את המחיר, לעומת זאת, כולנו מכירים. הרג חסר הבחנה של מאות אזרחים פלסטינים, עשרות חיילים ישראלים הרוגים, נזק כספי אדיר, נזק תדמיתי, פגיעה אנושה בתיירות רגע לפני בוא הקיץ, חיסול סופי של מתנגדי המאבק המזויין בצד הפלסטיני, ובסופו של דבר חזרה למציאות של קסאמים על שדרות.
אז מה, פשוט נשב בחיבוק ידיים? בשום אופן לא. גם את האמת, למעשה, כולם כבר יודעים. הרי כבר היינו שם אינספור פעמים. האמת היא שרק הידברות יכולה להפסיק את הקסאמים. רק משא-ומתן הוכיח את עצמו כיעיל להשגת שקט. עד שלא נהיה מוכנים להודות בכך, נמשיך לשלם בשכול ובהרג. מי שתומך במלחמה יצטרך לתת דין וחשבון לעצמו, כשנספור את הגופות. מי שמוכן לחשוב בהגיון, מי שחיי אדם באמת יקרים לליבו, מי שפועל מתוך אחריות ולא מתוך זעם, חייב להתנגד בכל תוקף למלחמה, ולקרוא בקול ברור ועיקש למשא ומתן עם חמאס על הפסקת אש.
נועם ליבנה, פעיל שמאל
לפנייה לכתב/ת 
נועם ליבנה
מומלצים
