יום האשה תחת רעם התותחים

דיבורים דביקים על "קידום נשים" מסתירים מציאות עגומה, שבה מנצחות דווקא כוחנות, אלימות ואפליה. לרוע מזלנו, גם מאה שנים מאז הארוע שכונן את יום האשה הבינלאומי, גנרלים שוב מכתיבים לנו את מהלך החיים.

נתונים השוואתיים לגבי ההרוגים במלחמות מלמדים, כי הן גובות מחיר גבוה יותר ויותר דווקא מאזרחים. בעוד שבמלחמת העולם הראשונה 90% מהנפגעים היו חיילים ורק 10% היו אזרחים, הרי במלחמות של 20 השנים האחרונות, היחס הפוך.

למקרא חשבון הדמים של הסיבוב האחרון של המלחמה בשטח ההפקר עזה-שדרות, ניכר כי המשוואה נעשית אפילו גרועה יותר: במלחמה הלא-מוכרזת בינינו לבין הפלסטינים, 99% מהנפגעים הם אזרחים ורק 1% הם חיילים. אין ניתוח זה בא לומר שאנו אדישים למותם של חיילים בני 20. להיפך. הניתוח רק בא להדגיש, כי כשמלחמה מתנהלת בעיקר על חשבונם של אזרחים, הרי בקרבם יימצאו תמיד יותר נשים – ישראליות בשדרות או פלסטיניות בעזה, וכמובן גם ילדים – פלסטינים בעזה וישראלים בשדרות.

לכן ביום האשה הבינלאומי, לפני שבוחנים את מצבן של הנשים בתחומים שונים, חשוב לזעוק את זעקת האימהות, הנשים, הילדים: די! איננו רוצות לנצח במלחמות, כי "ניצחון" צבאי לא מבטיח לא שלום ולא ביטחון, ואילו המלחמה בדרך אליו גורמת סבל נורא לילדים ונשים, החיים בפחד תמיד מפני הפגז או הטיל. את זאת למדנו במלחמת לבנון השנייה, על קורבנותיה ופליטיה, ואת זאת אנו לומדות מחדש בכל יום.

מלחמות עולות בחיי אדם וגם בתקציבי ענק. בעשור האחרון הגדילו בכל שנה הממשלות את התקציבים הצבאיים, וקיצצו ללא רחמים בתקציבי חינוך ורווחה, בקיצבות של הביטוח הלאומי ובסיוע בשכר דירה. זה אינו סוד כי במחיר של מטוס קרב חדיש אחד, ניתן לממן דיור בחינם לכל הנשים החד-הוריות ועוד יישאר כסף לממן ארוחה חמה לכל תלמידי בתי הספר.

בשם "המלחמה בעוני" (עוד מלחמה), קיצץ האוצר בשנים האחרונות בדמי האבטלה ובגימלה להבטחת הכנסה. והתוצאה: מובטלות נאלצו לקבל כל עבודה גם בתנאים גרועים. לפי נתונים אחרונים, שליש מהנשים היהודיות ומחצית מהנשים הערביות נאלצות לעבוד תמורת שכר שאינו מגיע אפילו לשכר המינימום. והתוצאה: כמיליון נשים עובדות, אך רבות מהן חיות בעוני. לפי דו"ח העוני האחרון, כ-600 אלף נשים ו-800 אלף ילדים חיים מתחת לקו העוני, ולא מעטים מהם – עמוק מתחת לאותו קו.

מכת העוני, צריך להודות בצער, איננה המכה היחידה. האלימות הפיסית והמינית כלפי ילדות, נערות ונשים אינה פוחתת. הבעיה החמורה בפרשת קצב אינה רק אותה "עיסקת טיעון", שהכשיר בית המשפט העליון. הבעיה נעוצה קודם-כל ברמיסת כבודן של נשים עובדות, ברמיסת זכותן הבסיסית של נשים לעבוד ולחיות ללא אלימות והשפלה.

כן, יש בנו כעס גדול, אך אנו יודעות לתעל אותו לעשייה. בכל המאבקים החברתיים שהתנהלו בישראל בשנים האחרונות, בלטה השתתפות הנשים: מורות וגננות, עובדות רשויות מקומיות, אחיות, עובדות מדינה, עובדות סוציאליות, וגם חד-הוריות וגימלאיות.

אולם נוכח המיתקפה מרובת הצדדים של הממשלה על זכויות הנשים כעובדות, כמובטלות, כמקבלות שירותים, נדרשת היערכות שונה שלהן. הממשלה והמעסיקים מציבים תחת איום את כל ההשגים החשובים,שהשיגו נשים בעשרות שנות מאבק. מתנהלת מיתקפה על כלל זכויותיהן, כולל הזכות לעבודה, לשכר הוגן, לתנאים סוציאליים טובים, להגנה בהסכם עבודה קיבוצי, לדמי אבטלה וקיצבת קיום ברמה נאותה, לשירותי בריאות ללא תשלום נוסף, להזדקן בכבוד.

אנו יודעות וגם הממשלה יודעת כי בלעדינו, הנשים, לא יזוז דבר במדינה. אך עד עתה עוצמה זו אינה נראית מספיק, אינה גלויה, אינה מוחשית, ולכן גם אינה מפחידה את הממשלה והמעסיקים.

כדי שלא יחזירו אותנו אחורה, מוטלת על כל ארגוני הנשים אחריות כבדה להתייצב למערכה למען שלום ושוויון בכוחות משותפים, בנחישות ובאומץ.

תמר גוז'נסקי, נשיאת תנועת נשים דמוקרטיות בישראל; נמנית עם היוזמות של "נשים צועדות למען עזה ושדרות"