מיוחד: החברה שראתה את תאיר אחרונה מדברת
מאז נרצחה חברתה הטובה, תאיר ראדה, באמצע שיחה משותפת בחצר בית-הספר, מתקשה ש' להמשיך בחייה. בראיון ל-ynet, ביום בו מסרה את עדותה בבית המשפט, היא מספרת על הרגעים הקשים, הגעגועים העזים וגם רגשות האשם, שמסרבים להרפות
שנה ורבע בדיוק לאחר שנרצחה חברתה הטובה ביותר, תאיר ראדה ז"ל, מסרה הבוקר (יום ה') את ש' - חברתה ומי שראתה אותה אחרונה - את גרסתה. לאחר שהעידה בבית-המשפט המחוזי בנצרת, חשה כמי שסגרה מעגל.
ש', שלא שבה מאז הרצח ללמוד בבית-הספר "נופי גולן" בקצרין, עברה בשנה שחלפה רגעים קשים של רגשי אשם, חרדה ופחד. לבסוף בחרה להמשיך בחיים, ובשיחה עם ynet היא מספרת כי תאיר נמצאת איתה יום-יום. "הבחירה שלי הייתה שלא להשאיר את הזיכרון של תאיר בצד, אלא להמשיך לחיות כשתאיר תמיד חלק ממני".
בתחילה ביקשה ש' שלא להעיד בבית-המשפט. היא חששה לפגוש בנאשם, רומן זדורוב, פנים-אל-פנים, ופחדה מן הקושי שיציף את כל המקרה מחדש. הנאשם לא נכח באולם, אלא צפה בעדותה בטלוויזיה במעגל סגור. בקור רוח הצליחה הנערה לגולל את הרגעים האחרונים של תאיר, לפני שנרצחה.
"תאיר הייתה ילדה שכולם אהבו. היא באה מבית טוב, ולא היה לה מה להסתיר", העידה ש'. "תאיר הייתה איתי, הניחה עלי את הראש ושמענו מוזיקה. באיזשהו שלב קמה, ואמרה שהיא הולכת לשתי שניות כדי לשתות. חיכיתי, והיא לא באה. קמתי לברזיה כדי לחפש אותה".
הרגע היחיד שבו נשברה ש' וקולהּ נחנק מדמעות, היה כאשר הסניגור, עו"ד דוד שפיגל, שאל אותה מדוע לא התקשרה לתאיר. הנערה האבלה - שגם כך רגשות אשם מלווים אותה זה יותר משנה - השיבה לפרקליט: "אתה בודק אותי בתור חברה?"
"איזה פחד, אמא"
בשיחה עם ynet סיפרה ש' כי תאיר והיא התחברו כשהיו ילדות. חרף פער של שנה נקשרו ביניהן קשרי חברות אמיצים. "היא הייתה בשבילי כמו אחות קטנה - גם קטנה בגיל וגם קטנה בגודל", נזכרה ש' בחיוך.
באותו יום נורא היה ל-ש' שיעור חופשי ותאיר בחרה שלא להיכנס לשיעור תיאטרון. השתיים ישבו מתחת לפרגולה שבחצר, עד שתאיר הלכה לשתות ולא שבה עוד. ש' קמה לחפש אותה, אך לדבריה לא התקשרה משום שהסוללה במכשיר הסלולרי שלה התרוקנה.
"אחרי הרצח האשמתי את עצמי. חשבתי שאולי יש לי חלק ברצח, וכל הזמן שאלתי למה לא חיפשתי אותה. היום אני מבינה שיש דברים שיותר חזקים מאתנו. כנראה שלא הייתי צריכה ללכת ולחפש, כי אז אולי גם אני לא הייתי כאן היום".
ש' (מימין) ואמהּ (צילום: חגי אהרון)
ש' סיפרה על הרגעים שבהם הלכה לברזיה ועל מה שראתה: "עמדתי שם לבד. פתאום ראיתי דמות לא מוכרת. הכול היה כל-כך שקט, שהוא הסב את תשומת לבי. עשיתי לו ממש 'רנטגן'. הוא לבש הרבה שכבות. היה לו מעיל נפוח בגווני ג'ינס, זיפים על הפנים וכובע מצחייה על הראש. היה לו מראה רוסי, מבט שקוע ושפה עליונה בולטת. תמיד שפה עליונה ועיניים שקועות שידרו לי פחד".
ימים ספורים לאחר הרצח תיארה ש' את הגבר שראתה לחוקרי המשטרה וציירה אותו. "רק כאשר ראיתי אותו בטלוויזיה, התחלתי לבכות. אמרתי לאמא שלי 'איזה פחד, אמא. מפחיד כמה שזה דומה'".
זה המקום לציין כי פרקליטיו של זדורוב מברכים על עדותה של ש'. לדבריהם, השעה שבה ראתה לכאורה את הנאשם, היא השעה שבה שב ממגרש החנייה לאחר שפגש את קבלן העבודה והביא ממנו דבק. דבר המעיד, מבחינתם, כי לא הוא רצח.
"חשבתי שלא אוכל להמשיך לחיות"
שנה ושלושה חודשים חלפו, אך ש' זוכרת במדויק את שיחת הטלפון שקיבלה אילנה ראדה ובה התבשרה שבתה נרצחה. "באותו רגע חשבתי שלא אוכל להמשיך לחיות. לא הבנתי איך אני, ילדה בכיתה ט', מוצאת עכשיו את הכוחות וממשיכה הלאה. לא הצלחתי להבין איך ישנם תלמידים שיום אחרי הרצח חזרו לבית-הספר. רציתי לצעוק ולומר להם 'הרי רצחו שם את תאיר'".
ש' בחרה שלא לשוב ללימודים. במשך שבועות ארוכים ישבה בבית וסירבה להתנחם. חודשיים וחצי לאחר הרצח החלה לעבור טיפול פסיכולוגי. "דיברנו על הטראומות ועל הפחד שלי להסתכל בראי ולהיכנס לשירותים. עסקנו ברגשי האשמה - על איך תוכל מישהי אחרת לסמוך עלי, כי אני לא הייתי שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותי".
הפסיכולוג הציע ל-ש' לעבור ללמוד בבית-ספר אחר, להתמודד עם חברים חדשים ביישוב חדש - הרחק מהמקום שבו התרחש המקרה הנורא. בד בבד הציע הפסיכולוג להשאיר עמהּ את הזיכרון מתאיר ואת הגעגועים העזים אליה.
"עברתי תהליך ארוך של החלמה", סיכמה ש' את הראיון הראשון שלה מאז אותו יום נורא. "חששתי מאוד לבוא ולהעיד. באינטואיציה שלי, הוא הרוצח של תאיר, וזה מעמד לא קל בעבורי. עכשיו זה הסתיים, וזו הקלה גדולה מאוד. אני יכולה לנשום לרווחה ולומר שהיום סגרתי מעגל".
מבט מפחיד מחוץ לשירותים
בבית-המשפט העידו היום נערות נוספות. אחת מהן - שעל פי הערכה הייתה בשירותים סמוך לזמן הרצח - סיפרה כי ביקשה להיכנס לתא השירותים השני, ואולם הוא היה סגור. "דפקתי על הדלת. היא הייתה נעולה. שמעתי מישהו מוציא נייר", סיפרה הנערה. עו"ד שפיגל שאל: "הרבה ניייר?", והנערה ענתה בחיוב. בנוסף סיפרה הנערה כי גם דלת התא השלישי - התא שבו אירע הרצח - הייתה נעולה.
הנערה נקשה על הדלת, ולטענתה ענה לה קול נערי. "ענה לי קול של נער שאמר לי 'תפוס'". שפיגל: "בטוח נער?". הנערה : "כן". שפיגל: "היה לו מבטא זר?". הנערה: "לא".
נערה נוספת סיפרה כי חברותיה והיא נהגו להוציא לזדורוב את כבל החשמל מהשקע בעת העבודה, הואיל והרעש הפריע להן. עדות זו מתחברת לעדויות שאותן מסר זדורוב במשטרה. הנערה סיפרה כי באחת הפעמים שהיה בחוץ צעקה עליו, והוא מצדו הסתכל עליה במבט מפחיד.
לפנייה לכתב/ת 
