"הוא לא יודע שאני אמא היסטרית?"

אני אוהבת את יום שישי. יש לו ריח מיוחד. ריח של סופשבוע מתקרב, עם ניחוח של שחרור העומד בחלל. כל הלחצים של השבוע מתנקזים באחת. אמנם הקושי הוא גדול והלחץ עצום, אבל השבת הממתינה מעבר לפינה – שווה הכל. השבת המציבה ביד נעלמה גדר גבוהה הקובעת: עבודה היא מחוץ לגדר למשך 25 שעות. רק מנוחה והנאה.

"הניתוק הזה הוא בעצם החמצן שמחבר אותנו בחזרה עם כוחות לשבוע נוסף", חשבתי לעצמי, אגב ריצה בין הגז למקרר.

כך הכול התחיל

הבנים ישבו במרפסת השירות וצחצחו את נעלי השבת יחד עם אבא. שירה ויעל היו עסוקות בלהחליט איזו קשת לשיער תתאים ביותר לחצאית הירוק-טורקיז של שבת.

ליכסנתי מבט עורג אל עיתוני השבת שחיכו לי בסלסילת העיתונים, מדמיינת את הרגע המתוק שאחרי הסעודה. כולנו נינוחים, הילדים כבר במיטות, ואני מתפרקדת בכורסא עם קינוח מתוק ואוורירי, מעלעלת בעיתוני סופשבוע.

אני לא זוכרת כיצד פרצה המריבה.

ביקשתי מחיים שירוץ לצרכניה, שעדיין פתוחה, ויקנה חבילת שוקולד מיוחדת, אותה רציתי לחלק להם בשבת בבוקר.

אני כן זוכרת את ההמשך: בלבול גדול וצעקות. חיים חזר הביתה עם השוקולד, ויעל הזכירה לי שהבטחתי לה בשבוע שעבר שהיא תהיה אחראית השבת על חלוקת הממתקים, וחיים סירב. הוא טען בכל תוקף שהוא התאמץ ורץ לקנות אותם ברגע האחרון בחנות...

זה לא השוקולד, זה העיקרון!

כך או אחרת, בשעה הלחוצה ביותר בשבוע, הסערה שלפני שעות הרוגע, פרצה המריבה במלוא עוזה. יעלי פצחה בקול יללה, ממשיכה בבכי מלא רחמים, בתוספת דרשה ארוכה שהיא חיכתה שבוע שלם לתור שלה, ואיך שכחתי מזה?

"בסדר, את תחלקי את השוקולד", פסקתי והמשכתי להעמיד את הסירים על הפלטה.

"אבל, אמא!" צרח חיים בתגובה.

"ריבונו של עולם, כולה שוקולד!" ניסיתי להשחיל טיפה של היגיון במריבה הסוערת.

"זה לא השוקולד!" הפעם היה תורו של חיים לשלוח מבט סוחט רחמים לעברי.

"מה קורה כאן?" הפרטנר הזדעק לקול הצעקות שבחדר, בידיים מלוכלכות מצחצוח.

נאנחתי. נתתי לילדים להמשיך בבליל הצעקות והבכיות ובכך "להסביר" לו. איך הוא הצליח לבסוף להבין מה אירע? אין לי מושג.

"חיים, אנחנו מעריכים מאוד את העובדה שמיהרת לחנות המכולת והבאת את השוקולד, אבל אתה כבר נער חכם בן שתיים עשרה, המסוגל להבין ששכחנו שהבטחנו ליעל לחלק את השוקולד. לא מדובר בכזאת פריווילגיה, ובכל זאת תוכל ליהנות ממנה בשבוע הבא", הפרטנר החליט ואני תמכתי בהחלטתו.

איפה טעיתי?

העבודה רבה. אין זמן למריבות!

חיים זרק בחמת זעם את חבילת השוקולד המיוחד על השולחן, והשקט חזר לשרור בבית, עד ש...

"חיים, הנה החולצה הלבנה שלך!" קראתי לעברו, והד קולי חזר אלי.

"חיים!" קראתי פעם, פעמיים, ופתאום היכתה בי ההבנה. חיים לא בבית!

נבהלתי. כל קטעי העיתונות וסיפורי האימה בהם נתקלתי בעבר על ילדים שרבו עם בני משפחתם וברחו, רצו מול עיני.

"איפה חיים?" נכנסתי להיסטריה קלה.

תוך דקות ארגנו צוות חיפושים: "שימי, לך תחפש בפארק המשחקים", "בנות, לכנה למגרש שליד בית הכנסת ואחר כך עבורנה במרכז המסחרי", התחלתי לחייג לכל חבריו ולשאול - אולי הוא הלך למישהו?

כעבור רבע שעה גם הפרטנר נכנס ללחץ ויצא לחפש אותו. ואני, עם רותי התינוקת על הידיים רצתי לרכב. קשרתי אותה לצדי בכיסא התינוק, התנעתי את המנוע, ויחד עם הרעש של המנוע שנדלק, הרעש בראש טירטר: אז במה טעיתי פה? איך ילד שלי עשה לי מעשה שכזה, על שטות שכזאת, לכאורה? האם כל החינוך שלי ירד לטמיון? נבהלתי, באמת. אנחנו כבר לא אמא ובן סיאמים שמחוברים בבטן ובלב.

עוד מעט, אם לא נמצא אותו, אצטרך להזעיק את המשטרה. איזו שבת תהיה לנו... אכולת דאגה וצער. ואיך הוא עושה לי דבר כזה? הוא יודע שאני אמא היסטרית. אם הוא מאחר בחמש דקות להגיע הביתה, הוא מוצא אותי דאוגה.

ברוכה הבאה לגיל הטיפש עשרה

עוד מעט תנסר בחלל האוויר הצפירה המבשרת את זמן הדלקת הנרות. איפה חיים?

המעשה שלו לא הסתדר במוחי עם הקשר הטוב ושיחות הנפש שאנו עורכים כל העת. רק השבוע דיברנו על עניין החרדות שלי, והוא הבין לליבי, עובדה שהזכיר לי כיצד הוא מקפיד להתקשר אלי אם הוא מאחר לחזור מחבר.

הוא בגד בי, הבן שלי. אין כאב חריף יותר מכאב הבגידה, ואולי הוא לא בוגד...

"אבא?" הרמתי טלפון לאבא שלי מהרכב.

"חיים ברח לנו". יבבתי.

"הלו, מלי, תרגעי ומיד. ברוכה הבאה לגיל הטיפש עשרה! אל תדאגי, הוא יחזור עוד כמה דקות".

"איך אתה יודע, אבא?"

"אולי בגלל שאת הבת שלי? ואגב, חיפשת בכל הבית?"

"כן, חיפשתי בכל הבית, אבל..."

ואז ידעתי בדיוק היכן אמצא את חיים. איך לא חשבתי על זה קודם לכן? רק כי הייתי לחוצה... ובדיוק כמו שתיארתי לעצמי, הוא ישב במחסן הקטן שלנו שבחצר, מכונס בתוך עצמו, אינו שומע את ההמולה סביבו.

"חיים! איזה נס! אנחנו מחפשים אותך כבר למעלה משעה. אתה יודע כמה דאגנו לך?!" הקול שלי רעד.

הזדמנות לצמוח

הוא לא ברח. הוא רק נכנס אל המחסן הקטן לאות מחאה, או סתם כדי להיות עם עצמו ולהתרגז שלא מבינים אותו... האור שנדלק בלב שלי פיזר את המחשבות הקשות שחישבו לשבור אותו.

"למה עשית את זה לאמא?" ראשה של שירה הציץ ולאחריה שאר הראשים של האחים שדאגו.

"אמרתי לך שלא צריך לדאוג. הוא ילד גדול ואחראי ולא יברח סתם כך", הפרטנר חיבק את חיים.

"השוקולד יהיה באחריותי וחסל סדר המריבות", פסק לאחר מכן.

"אמא, אוף. לא ברחתי לשום מקום... לא רציתי לעשות רע לאף אחד מכם..." חיים מלמל בחיוך מאולץ.

ואני נשמתי בהקלה. הוא לא פרץ גבולות. הוא רק העמיד אותם במקום אחר.

אני מהרהרת בגבולות שהוא כן הציב לעצמו וחושבת לעצמי: הנה, גם אני נתקלתי באיזמל של הניתוח שחיכה לי בעיקול והתעלמתי ממנו. כן, הניתוח חייב להיעשות. אנחנו כבר לא תאומים סיאמים. צריך להתנתק, וזה הגיוני. הוא גדל, הוא התבגר, הוא נכנס לשער של הגדולים, שם אין מקום לחבל הטבור של האמא.

ואולי כאן טמון הקושי מול הילד המתבגר: להבין שלעולם שלו יש דלת והדלת לא אוטומטית. צריך להקיש קוד, שהמספרים שלו בנויים על אמון והבנה.

זה מבהיל, אבל זאת גם ההזדמנות שלו ושלי ושל כולנו לצמוח.

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.