אני לא צריכה אותך. אני פשוט רוצה אותך
היו לי כמה קשרים עם בחורים שהיו לכאורה בדיוק מה שחיפשתי. כל אחד מהם היה כמעט "זה" אבל יותר מדי "לא זה", כך שלא סיכוי. ניסיתי להבין מה היה שגוי בבחירות שלי. התשובה – את כולם בחרתי מהמקום הלא נכון. כל אחד מהם נבחר מהמקום שהרגשתי שאני "צריכה" מישהו
הזוגיות אותה מדגמנים הורינו עשויה להשפיע במידה זו או אחרת על תפישתנו את המושג. לפעמים נחפש בדיוק את מה שיש להם, ולפעמים נשבע באמ-אמא שלנו שלעולם, אבל לעולם, לא נתפשר כפי שהתפשרו הם. מובן שבפועל לא תמיד אנחנו עושים כפי שתכננו. לפעמים אם תנחה את בתה שלא להתפשר כפי שעשתה היא, תשביע אותה שלא תאפשר לאף גבר לנהל את חייה, שלא תשרת אף אחד, שלא תוותר על אהבה. במקרים אחרים, כמו אצל חברתי ר', זה היה בדיוק ההפך.
הוריה של ר', שכנת ילדות שלי, דגמנו זוגיות עקומה מן היסוד. אהבה גדולה לא היתה שם אף פעם, הריון לא צפוי חיבר אותם יחד לצמיתות. כבוד הדדי לא היה שם, גם לא שיתוף פעולה בשום תחום. אביה של ר' נשאר מתוך הרגל. הוא זכה לבית נקי ומסודר, קיבל ארוחות חמות בזמן, וקפה עם עוגיות עד לכורסה הקבועה שלו. בסך הכל הוא די חיבב את אשתו, אבל מעולם לא היה מאוהב בה.
אמה של ר' היתה דווקא מתוסכלת. היא שירתה מכף רגל ועד ראש גבר שמעולם לא אהבה. היא אפשרה לבעלה לנהל את חייה בלא תלונות. כשילדיה עזבו את הבית, הרגישה עד כמה חייה היו ריקים מתוכן. היא חלמה לעזוב את הבית, אבל מעולם לא התכוונה להוציא זאת לפועל, הואיל והאמינה באמת ובתמים שאשה אינה יכולה להסתדר ללא גבר. את אמונתה זו דאגה להשריש עמוק בראשה של בתה הקטנה.
ר' גדלה תוך אמונה שיותר חשוב מלהצליח בלימודים זה למצוא גבר. יותר חשוב מלבחור מקצוע שיספק אותה זה למצוא חתן. "את לא יכולה להסתדר בלי גבר שידאג לך", היתה אמה משננת לה בוקר וערב, כמעין מנטרה.
ר' היתה עם אותו גבר מגיל 14. הבחור גדל ברחוב שלנו, בסך הכל בחור טוב. תמיד כששאלתי אותה אם היא אוהבת אותו, ענתה שהוא דואג לה, וזה מה שחשוב. גם כשרצה להתחתן לפני הגיוס שלה, היא טענה שזה מתוך דאגה אליה. היא ניסתה פעם אחת לדבר איתו על הנושא, אבל הוא אמר שהוא רוצה אותה קרובה אליו כדי שיוכל לדאוג לה. היא מעולם לא ניסתה לשכנע אותו שהיא דווקא ממש רוצה לשרת בצבא. היא חלמה להיות פקידה פלוגתית ולשרת עם חבר'ה קרביים, בבסיס הכי סגור שרק אפשר.
לאחר החתונה נותק הקשר בינינו. בעלה של ר' לא אהב את נסיעותיה אלי לתל אביב, "עיר החטאים" בלשונו. רק כעבור כמה שנים שמעתי ממנה שוב. היא פנתה אלי בעקבות טור שכתבתי לגבי סגירת מעגל עם האקס. "תמיד רציתי להיות חזקה ולהאמין שאני יכולה להסתדר לבד ולא להתפשר על הגבר הראשון שיסכים לדאוג לי", לחשה לי בטלפון ולאחר מכן שחררה מאגר דמעות שהצטבר במשך שנים.
לא עודדתי אותה לעזוב את בעלה ולא עודדתי אותה להישאר. סיפקתי לה אוזן קשבת ובית זמני לכמה שבועות, עד שתחליט מה היא רוצה מעצמה.
היום היא גרושה גאה. סיימה בהצטיינות שנה א' בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. ממלצרת בבר ולובשת מחשופים בלי לדפוק חשבון. גרה עם שותף ועומדת על שלה בענייני חלוקת התפקידים בדירה. היא כבר לא צריכה אף אחד.
כשאמרתי "אני לבד", נתנו לי לנסות בעצמי
נקודת הפתיחה שלי היתה אחרת לגמרי. עצמאות היה אחד הערכים עליהם גדלתי. הייתי הראשונה בגן שידעה לדבר. הגננות אמרו להורים שלי שהם היחידים שהן משתפות במה שקורה בגן, זאת הואיל ואני ממילא "מלשינה" להם בעצמי. מסתבר שאחד מהמשפטים האהובים עלי אז היה: "אני לבד". את המשפט הזה נהגתי לומר בכל אימת שניסו לעזור לי להתלבש, להאכיל אותי, לעזור לי לעלות על המגלשה של הגדולים. כשאמרתי "אני לבד", נתנו לי לנסות בעצמי, גם אם ידעו שאפול. כבר אז הסתמן שאהיה מאוד עצמאית.
הצפי אכן לא איכזב. הוכחתי שוב ושוב שגם את הטעויות שלי אני חייבת לעשות בעצמי, בלי עזרה ובלי קיצורי דרך. כנ"ל לגבי ההצלחות, הכל בעצמי.
אבל מסתבר שגם הבנאדם הכי עצמאי לפעמים מרגיש שהוא "צריך" מישהו. לפני כמה שנים, החלה להירקם לה תוכנית מס' 4 לגבי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. היה לי אז חבר שתמך מאוד ברעיון שלי, ללמוד דיקור ושיאצו. הוא התנדב להיות זה שמכין ארוחות ערב, היות שאני אחזור אחריו כמעט כל לילה. התנדב להכין לי סנדביצ'ים (ההתמחות שלו), ללימודים. הבטיח לתת לי פטור מארוחות אצל הוריו לפני מבחנים. אפילו התנדב "לתת" לי להתאמן עליו בשיאצו (כאילו שהייתי צריכה מתנדב). נראה שהמחשבות על מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה הובילו אותי לחשוב על איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו, ובעיקר איך אני לא רוצה שייראו. הבנתי שהבחור הזה בכלל לא התאים לי.
הרי אין אחד שיסרב לקבל טיפולי שיאצו חינם
הפרידה הובילה אותי למעין משבר. לא חשבתי שיש לי כוח להתמודד במקביל עם שתי התחלות חדשות, חיים חדשים לבד והתחלת לימודים תובעניים של ארבע שנים לפחות. הרי אחזור כל יום מאוחר ולא יהיה לי מתי להכיר מישהו חדש. לא יהיה מי שיכין לי סנדביצ'ים. לא יהיה לי מתי לבשל ואצטרך לאכול מנות חמות. הדבר היחיד איתו לא היתה לי בעיה היה עניין המתנדבים. הרי אין אחד שיסרב לקבל טיפולי שיאצו חינם.
במהלך החודשים האלה היו לי כמה קשרים עם בחורים שהיו על פניו בדיוק מה שחיפשתי. כל אחד מהם היה כמעט "זה" אבל יותר מדי "לא זה", כך שלא היה לזה סיכוי. ניסיתי לשים את האצבע על מה היה כל כך שגוי בבחירות שלי. התשובה היתה מאוד פשוטה – את כולם בחרתי מהמקום הלא נכון. כל אחד מהם נבחר מהמקום שהרגשתי שאני "צריכה" מישהו.
את הלימודים התחלתי "אני לבד". הסתדרתי מעולה, כמו ילדה גדולה. הצלחתי למצוא זמן גם להכין אוכל מבושל ולא נגעתי באף "מנה חמה" ובאף קופסת שימורים. אפילו מצאתי זמן לצאת וזמן להתחיל ולהמשיך קשרים. לגבי המתנדבים, כבר נוצרה בעיה חדשה, חברים התחילו להתלונן שהם רוצים יותר טיפולים.
הקשרים שהתחלתי אמנם סבלו מעט ממחסור בזמן, אבל לא מהזנחה. הזמן שהוקצב היה זמן איכות, וגם ככה תמיד יצאתי רק עם בחורים בעלי עולם עשיר משלהם ולא עם כאלה שזקוקים לבייביסיטר צמודה.
עם הזמן החלה להירקם לה תוכנית חדשה - לפתוח חדר טיפולים בדירה. אבל כמו בשלב טרום הלימודים, הכנסתי לעצמי לראש שבשביל זה אני "צריכה" להיות עם מישהו. ושוב, מצאתי את עצמי בתקופה בה כל בחור שיצאתי איתו ענה על פניו על רשימת ה"מרי פופינס" שלי, אבל הרגיש הכי לא מתאים. כל אחד היה "כמעט זה" אבל יותר מדי "לא זה".
ואז זה היכה בי! לחלום שאני רוצה להגשים ויכולה להגשים אין קשר אם אני חיה עם בן זוג או בגפי. המגבלה הרצינית שעמדה בדרכי היא שאם יש דבר שקשה למצוא, יותר מאשר את הבחור הנכון, זו דירה שעומדת בסטנדרטים שלי, באזור תל אביב. אבל ראו זה פלא, מצאתי דירה באזור שרציתי, עם חצר, מקום לטפל ואפילו חנייה (באפור).
ללבד של "אני לבד" אין קשר לבדידות, זה בעצם להיות שלמה עם עצמי, מרוצה. הוכחתי לעצמי שוב, ש"אני לבד", יכולה להשיג כל מה שאני רוצה היום.
הסמנטיקה משחקת כבר תפקיד,
להגיד את זה נכון זה בכלל לא מפחיד:
אני לא צריכה אותך, אני פשוט רוצה אותך!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
