טבחית, נהגת, מנקה, מאהבת, חברה, מגשרת
לפעמים אני חייבת למלא תפקידים רבים כל-כך ביום אחד, עד שאני חושבת שאני סובלת ממין סכיזופרניה אימהית. זה כמו להשתתף בהצגת ילדים, אבל בלי לדעת אם את אמורה להיות החלק האחורי של החמור או לגלם את התפקיד הראשי. מתוך הספר "החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה"
אני יוצאת מהבית בבוקר בציפייה מלאת תקווה לפגישה מקרית עם עקר-הבית-הסקסי, ואז אני גוערת בעצמי על האכזבה חסרת ההיגיון שאני חשה כשהוא לא מגיע. אולי הוא עובד שוב ואשתו מפזרת את הילדים, אם כי אני יודעת שיש לה עבודה בעיר והיא חייבת להיות במשרד כבר בשעה שמונה. אולי יש להם אוֹ-פֶּר שלוקחת את שני הילדים לבית-הספר.
אני מרשה לעצמי להתענג על שגיונות דמיון לא מזיקים ולראות אותו בעיני רוחי בספרייה הבריטית, עורך מחקר עבור ספר שהוא כותב. הוא יכול לעשות את זה ביד אחת בגבס, אבל כמעט בטוח שהוא לא יכול להקליד. הוא יכול להכתיב לי ואני אקליד הכל. הוא יושב בכורסה ישנה ונוחה, זרועותיו נחות על המסעדים, אצבעותיו מושכות ממנה חתיכות קטנות של חומר ריפוד במהלך שתיקות שבהן הוא בוחן אותי. אנחנו יכולים לבלות ימים ארוכים סגורים במשרד שלו (הילדים לא נמצאים כאן בתמונה), כשאני משיאה עצות תמציתיות ומעצבת את המבנה של הביוגרפיה שלו. ואז אני הופכת להיות הכרחית, הוא לא מסוגל לעבוד בלעדיי. האמת היא שאין לי מושג מה הוא כותב, עד שאני מחפשת אותו בגוגל ערב אחד אחרי שהילדים הלכו לישון ומגלה שהוא מאחר בהגשת כתב-יד על תרומתה של אמריקה הלטינית לעולם הקולנוע הבינלאומי. נישה מסוימת מאוד. ונושא שבו אין לי שמץ של מושג. ובזאת מסתיימת הפנטזיה. בלי לגרום נזק.
"סליחה, גברתי, תרצי לשתות משהו, תרצי להזמין?" לפתע אני מודעת לכך שמלצר טופח קלות על כתפי. הוא לובש סינר לבן ארוך נקי למשעי וחף מכל קמט הכרוך סביב מותניו פעמים מספר, עם קשר מסודר באמצע. אני חושבת על מלחמת ההתשה הניטשת בביתי בחדר הכביסה, ועל ערימות החולצות והסדינים הלא מגוהצים שמאיימים לפלוש מתוכו ולהציב מצור על המטבח. מחלת השיגרון של המנקה הפולנייה שלנו, שאמורה לבוא בוקר אחד בשבוע, החריפה עד כדי כך שעכשיו היא לא מסוגלת להרבה יותר מניגוב אבק כדי לצאת ידי חובה, והיא נטשה את ערימת הכביסה לגורלה כבר לפני חודשים.
אני שוקלת לשאול אותו איפה הוא מכבס או אפילו אם הוא מוכן לכבס עבורי. האם שינה על מצעים חלקים וקרירים כמו ציפוי קנוי לעוגה תשקם את האיזון בחיי? למרות הדחף להשעין את ראשי על הסינר שלו אני מתאפקת ועוצמת עיניים. אלה בדיוק סוגיות משק הבית שהיו שולחות את חברותיה של אמי לאריזת הוואליום. הסוגיות האלה כבר איבדו מחשיבותן, אני אומרת לעצמי. בכל אופן, יש כלי נשק חדשים בנשקייה הביתית: חולצות אל-קמט, חיתולים חד-פעמיים ופסטה לבישול מהיר. העמילן לכביסה סולק זה מכבר מהחיים, יחד עם סיפון הסודה ומחבט השטיחים.
חוץ מזה, תוהו ובוהו במשק הבית הוא מצב גנטי. אמא שלי הפכה אותו ברוב תבונה להצהרה אינטלקטואלית וחינכה אותי להאמין שבית מסודר הוא אנטי-פמיניסטי. נשים צריכות להקדיש זמן רב יותר לשיפור מתמיד של מוחן ופחות זמן לסידור של ארון כלי המיטה, אם הן רוצות לנתץ את האזיקים הביתיים המונעים מהן לממש את הפונציאל האינטלקטואלי שלהן, היא היתה אומרת לי בילדותי.
המלצר דוחק בי להביט ברשימה ארוכה ומבלבלת של קוקטיילים. כולם מבטיחים מחר טוב יותר ויש להם שמות כמו "חלומות רוויי שמש" או "אופטימיות בצבעי הקשת". אין אף אחד בשם "שביתת נשק עצבנית" או "סופה מתקרבת". אני מרגישה כמו זרה בארץ לא נודעת ומבקשת ג'ינג'ר אייל, גם בגלל שיש לו טעם מוכר אבל גם בגלל שהכתב קטן עד כדי כך שאני לא מסוגלת לקרוא את רשימת המרכיבים בקוקטיילים. בעוד שנה אצטרך משקפי ביפוקל.
בילוי נדיר עם חברותיי הפנויות שנותרו
אני מחכה במועדון חברים פרטי בסוהו לערב בילוי נדיר עם חברותיי הפנויות שנותרו. בתוך חדרי האוכל הג'ורג'יאניים הישנים הקירות צבועים בגוון ארגמן עמוק, ואפילו באור העמום נובע מהם זוהר חמים המעורר אינטימיות ולחישות של קלוּת דעת. אנשים מרפרפים סביב כמו עשים, מחפשים פרצופים מוכרים. בעידודו של האלכוהול נדמה שאין להם שום ספקות לגבי איכות האושר שלהם.
אני יושבת לבד באמצע ספה גדולה בסגנון ריג'נסי מזויף, בעלת מסעדי עץ וריפוד קטיפה דהוי. מידי פעם בפעם אנשים ניגשים ומבקשים ממני לזוז הצדה כדי שהם יוכלו לשבת, אבל הרצון העז שלי להיות לבד עולה על כל תשוקה להיות חביבה לבריות, ואני אומרת להם שאני מחכה לחברים. אני יודעת שעוד יעבור זמן-מה לפני שמישהי תגיע, אבל רציתי להימלט מן התוהו ובוהו של שעת האמבטיה וההשכבה ואמרתי לטום שאני חייבת להיות כאן בשבע וחצי, כדי שאוכל להירגע. לפעמים אני חייבת למלא תפקידים רבים כל-כך ביום אחד עד שאני חושבת שאני סובלת ממין סכיזופרניה אימהית. טבחית, נהגת, מנקה, מאהבת, חברה, מגשרת. זה כמו להשתתף בהצגת ילדים, אבל בלי לדעת אם את אמורה להיות החלק האחורי של החמור או לגלם את התפקיד הראשי.
רגשות אשמה הם הצמח המטפס של האמהות
אני מביטה בשעון, לוגמת ברוגע מהג'ינג'ר אייל האורגני וחושבת על כשל המערכות הכללי שככל הנראה מתרחש בבית. אני מתארת לי את פרד מסרב לצאת מן האמבטיה וחומק בהתפתלות מבין ידיו של טום כמו צלופח חלקלק. אחיו יתפסו את רגליו של פרד ויצרחו כמו מטורפים. טום יקלל בלחישה ואז השניים הגדולים ידקלמו שוב ושוב בהתגרות, "אבא אמר מילה שאסור" עד שטום יֵצא מהכלים. מחר הוא בלא ספק יאשים אותי באנרכיה. אבל יש עוד לילה שלם עד אז. זאת אמנם הפעם הראשונה שאני יוצאת זה כמעט חודש, אבל אני בכל זאת גוערת בעצמי. רגשות אשמה הם הצמח המטפס של האמהות, כמו החבלבל הכורך עצמו בפיתולים הדוקים על ובתוך צמח אחר עד שקשה לדעת היכן מסתיים אחד ומתחיל האחר.
אחי מארק, הפסיכולוג, אומר שאמהות בנות זמננו הן קורבנות תמימים של הוויכוח בין השפעת הטבע המולד לבין השפעת הטיפוח מלידה. לדברי מארק, מגמות עדכניות במחשבה הפסיכותרפויטית מעיקות עלינו, כאשר הן דוחות את הרעיון שלפיו ילדים נולדים עם מערך ייחודי של תכונות, ובמקום זאת מטילות אחריות מלאה על כל היבט של ההתפתחות על כתפינו. "לכן אמהות מאשימות את עצמן בכל מגרעת באישיות של ילדיהן", הוא אומר. "כרטיסיות תמונה, בייבי איינשטיין, אחיזת עיפרון, הכל חלק מן האמונה שאפשר לעצב את הילדים כמו פלסטלינה, בעוד שהאמת היא שכל עוד נמנעים מקיצוניות, התוצאה עבור הילד תהיה פחות או יותר אותו הדבר". אני רוצה להאמין לו, אבל כשאני חושבת על התוהו ובוהו בחיים האישיים שלו, אני תמיד מחפשת את התשובות בילדות שעברה עלינו.
(...) כשאני לוגמת שמפניה מכוסית גבוהה ודקה בעלת רגל ארוכה ואלגנטית מופיעה החד-הורית-הסקסית ומכריחה אותי, אורחת הכבוד, לזוז לאמצע הספה.
"לוסי, איזה יופי לראות אותך. אני אפילו לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שכולנו יצאנו לבלות יחד", מתלהבת קאתי ומחבקת אותי בעוז.
"מה שלום בן הסנדקות המקסים שלי?" אני שואלת אותה.
"נהדר. הוא עם אבא שלו הלילה", היא אומרת.
אני משתוממת על עולם של ספונטניות כזאת
הקפיצים חלשים כאן יותר ואני שוקעת לשקערורית, תקועה בבטחה בין שתיים מחברותיי הטובות ביותר, ומרגישה דבר-מה דומה לשביעות רצון. ואז מופיעה חברה של קאתי מהעבודה. כשהיא מתיישבת אני משתוממת על עולם של ספונטניות כזאת, שבו אנשים לא חייבים שום דבר לאף אחד חוץ מלעצמם, חופשיים מן הסידורים המורכבים הכרוכים בצד שלישי ורשימות טלפונים והוראות מה לעשות אם הילדים יתעוררו.
פתאום אני כבר לא נשואה בודדה שנמלטה לזמן-מה מן הפרברים, אלא חלק מקבוצה מושכת של נשים בנות שלושים ומשהו, פנויות להלכה, המבלות יפה מאוד, תודה רבה. אני מדמיינת אנשים המביטים בנו ותוהים מה הקשר שלנו זו לזו. רק שבמקום כזה, אנשים אחרים שקועים יותר מדי באותיות הקטנות של החיים שלהם מכדי שהחיים שלנו ימשכו תשומת לב רבה מדי.
הייתה תקופה בשנות העשרים לחיינו, גם אם הדבר נראה דמיוני עכשיו, שבה חיינו חיים מקבילים, פיתחנו קריירות מצליחות למדי ומערכות יחסים חשובות קצת פחות. ואז פגשתי את טום במסיבה שאמה עשתה, כי הוא היה אחד האדריכלים שהיו מעורבים בתכנון המשרדים החדשים של החברה שלה, וקאתי פגשה בצילומים של פרסומת את הגבר שאנחנו מכנות עכשיו הבעל-העלוב. שתינו התחתנו ואמה כמעט התחתנה כמה פעמים. אחרי שבן נולד, קאתי חזרה לעבוד שלושה ימים בשבוע בתור קופירייטרית.
במשך כמה שנים טובות שוטטנו באותן קבוצות של פעוטות בימים שבהם היא לא עבדה. שתינו יחד תה חלש מכוסות חד-פעמיות. ניהלנו חצאי שיחות עם הבעלים שלנו בטלפונים ניידים כשהסענו עגלות ילדים דרך גני שעשועים שמעולם לא הבחנו בהם קודם לכן, למרות הנטייה שלהם לצבעי יסוד. בדקנו באהבה שאין מזרקים משומשים בארגזי החול, כפי שאמהות אחרות הזהירו אותנו שיש לעשות.
השעמום של השיחות שלי עם טום גרם לי לעתים קרובות קהות חושים, כיוון שהן עסקו בנושאי משק הבית, כגון איך לשחרר את אקשן-מן מצינור הניקוז המעוגל בשירותים, ואילו השיחות של קאתי ובעלה הפכו קולניות ומרות יותר ויותר.
בעלה זגזג בין ניסיון לבסס את עצמו כמעצב רהיטים לבין עבודות שיפוצים, ואף אחד מן התחומים לא הניב הכנסה רבה. לכן היא נאלצה לחזור לעבוד במשרה מלאה וזמן קצר לאחר מכן מונתה לדירקטורית בחברה, מה שגרם לו להרגיש עלוב עוד יותר. כמובן, זה היה יותר מורכב, כי ככה זה תמיד. בעלה מצא פסיכולוג שאמר לו שאשתו מעכבת אותו ולכן הוא החליט להיפטר מהאישה ומהילד ולחזור לגור עם ההורים שלו. עכשיו קאתי חיה חיים כפולים, הן אימא אחראית לילד בן חמש והן חיית מסיבות פרועה – תלוי אם האקס שלה לוקח את הבן שלהם לסוף-שבוע – ומטפלת במשרה מלאה דואגת לשאר העניינים בין לבין.
במהלך כוס השמפניה השלישית כבר הייתי מרוצה לחלוטין, ואפילו יותר מזה, מאיכות האושר שלי, והתחלתי לעבור על מועדונים פרטיים שאליהם אני שייכת.
"כמובן שאין רשימת המתנה, ואם רוצים לשתות צריך ללכת לשירותים עם בקבוקון מהבית, אבל בסדר חשיבות יורד, הרי הם: 1) מועדון השחייה דגיגונים, 2) חוג המוזיקה מנצ'קינים, 3) קבוצת המשחק כבאים".
"האחרון נשמע טוב," אומרת קאתי. "מתאים לי קצת קשוחים".
ואז אמה צווחת. "משהו ניסה לעשות לי רכבת בגרבונים". ארבעתנו מתכופפות כדי להביט מתחת לשולחן. "תשכחי מהחי והצומח המקומיים", אומרת קאתי. "אלה הרגליים השעירות של לוסי".
כולן תובעות לבחון אותן, מעבירות ידיים הלוך ושוב על השוקיים שלי בתדהמה. "בחיי, לוסי, את יכולה לגרום כוויות שפשוף רציניות למישהו", היא אומרת. אני מנסה להסביר שאמא לשלושה ילדים זקוקה לשגרת יופי מינימליסטית. מקלחת של שלוש דקות נחשבת להכנה רצינית מאוד לפני מסיבה, וכל דבר כמו דיאודורנט או מריטה מהירה של השפם הוא בונוס שמתווסף רק בסוף. הסרת שיער מהרגליים הפכה להיות מבצע מותרות דו-שנתי, אחרי שניסיונות בשעת לילה מאוחרת לטיפול שעווה ביתי הסתיימו באסון שכלל סדינים שעירים. הקהל שלי התקשה להאמין למשמע אוזניו.
"אבל מה את עושה כל היום?" שואלת אמה. "החיים שלך הם לא רק יוגה והדפסים פרחוניים של קת קידסטון? את לא אופה עוגיות?"
"כל זה היה עוד לפני תשע בבוקר"
אז אני מגוללת את עיקר התפתחויות היום מיחידת העורף במשק הבית. "קמתי בשש וחצי, הכנתי שני תיקי אוכל, הקשבתי לג'ו מקריא, מיהרתי להביא את שני הגדולים לבית-הספר, הזמנתי את החבר הכי טוב של סם לבוא אלינו אחרי הצהריים, חיפשתי באבידות ומציאות את הסווצ'ר של ג'ו ואז רצתי לגן עם פרד", אני מספרת להן, ונשענת קדימה כדי להעצים את הדרמה. "כל זה היה עוד לפני תשע בבוקר".
"לא", הן אומרות ביראת כבוד.
"אתן באמת רוצות לשמוע עוד?" אני שואלת. הן מהנהנות.
"הלכתי לקניות, רצתי הביתה לשים הכל במקום, הנמכתי את הר הכביסה באיזה שלושים סנטימטר, התמודדתי עם התגלית שפרד עושה פיפי כבר שבועיים בפח האשפה שבחדר האמבטיה שלנו, ואז רצתי לגן שלו כדי לקחת אותו. אצל פרד היה חבר אז צלצלתי לאימא שלי כשהם שיחקו למעלה. ואז גיליתי שהם הוציאו את כל הבגדים של סם מהשידה שלו, אז הייתי צריכה לסדר את הבלגן. אז כבר הגיע הזמן לחזור לבית-הספר כדי לקחת את סם וג'ו. אחר כך שיעורי בית, ארוחת ערב, אמבטיה וסיפורים. אה, ושכחתי להוסיף ששיחקתי 'אני ינס להמן' במשך חצי שעה אחרי ארוחת ארבע". עוד מבטים תמהים. "הוא השוער של ארסנל. הוא כמעט בן משפחה".
"אבל לא יכול להיות שככה זה", אומרת אמה. "את חיה את האידיאל שלנו. אל תקלקלי לנו".
- מתוך הספר החדש "החיים הסודיים של אימא ללא הפסקה", מאת פיונה ניל (הוצאת אריה ניר. תרגום: ענבל שגיב)
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
