דני בונדר: "יש לי פחד שלא אחזור לשחק"

 לפני שנה דיברו על דני בונדר כמגן הבא של הפועל תל אביב ונבחרות ישראל. בשנה אחת הוא ביסס את מקומו בהרכב האדומים, קיבל זימון לנבחרת הצעירה של ישראל לקראת אליפות אירופה בהולנד וזמן קצר לאחר מכן זומן לראשונה לנבחרת של דרור קשטן, כל זה בגיל 20. עונה לאחר מכן, שתי פציעות קשות החזירו את הילד מקיבוץ גזית לנקודת ההתחלה. בראיון מקיף ראשון מאז שעלה לבוגרים, מדבר בונדר על הקריירה עד כה, על החיים האישיים, על הפציעות ועל התקופה הקשה בחייו.

"אני כרגע שבועיים אחרי הניתוח ועובר את הימים הכי קשים בחיי", מודה המגן הצעיר, שעבר ניתוח לשיחזור הרצועות בברך. "הכנתי את עצמי לתקופה קשה, אבל לא האמנתי שיהיה כל כך קשה, לא ישנתי כבר שבועיים. קשה לי כי אני שחקן שלא נפצע, שתי הפציעות האחרונות - השבר בלסת והקרע ברצועות - הן הפציעות היחידות בכל הקריירה הקצרה שלי. בתקופה הזו קל להעריך את המשפחה, את החברה שלי, שצריכה הרבה סבלנות. הם מנסים להשאיר אותי שפוי בכל הסיטואציה הקשה שנוצרה, הם הופכים את המצב לקל יותר".

הפציעה הראשונה של בונדר העונה היתה בסיבוב הראשון - התנגשות עם לירה מכפר סבא השאירה אותו עם לסת שבורה וחודשיים מחוץ למגרשים. הוא חזר הישר להרכב הראשון בדרבי התל אביבי והקבוצה רשמה נצחון ראשון העונה -0:1 על היריבה העירונית. בחדרי ההלבשה דיברו השחקנים על בונדר כקלף מנצח.

"במקצוע שלנו", מצטנע המגן, "פעם מדברים עליך כ'אס' ופעם אחרת כשחקן החלש ביותר בקבוצה. בבית חינכו אותי תמיד ששתן לא עולה לראש, אף פעם לא השתחצנתי, תמיד ידעתי איפה אני נמצא וידעתי שזה בזכות עבודה קשה. מאז שאני זוכר את עצמי אני עובד בשביל הרגעים האלה, וידעתי איך לשים הכל בפרופורציות".

"קשה לי לראות שחקנים רצים כשאני בקושי הולך"

בונדר ברגע הפציעה: "קודם כל אני רוצה לחזור לשחק" (צילום: ראובן שוורץ)

"לא הרבה יודעים שאני מגן ימני רק שנתיים" 

עמרי קנדה עם אלי גוטמן. גם המחליף של בונדר נפצע (צילום: אלי אלגרט)

"כמו שהכל הגיע מהר, זה נעלם לי מהר" 

עונת הפריצה של בונדר היתה בשנה שעברה. הוא הדיח את תומר חליבה מההרכב והציג יכולת טובה לאורך כל העונה. "אני צריך להודות לשומי שהאמין בי וסמך על ילד צעיר שרק עלה מהנוער", אומר בונדר. "בהתחלה היה לי קשה להבין איפה אני נמצא, לחשוב שאני בהרכב של הפועל ת"א, משהו שחלמתי עליו מאז שאני ילד, שעזבתי את הבית בשביל להגיע לרגע הזה. כשהגעתי לרגע הזה הרגשתי מלך העולם, זו תקופה שיהיה לי קשה לשכוח".

גם מאמני הנבחרות שמו עין על בונדר, ותוך זמן קצר הוא קיבל זימון לנבחרת של גיא לוי ומאוחר יותר לזו של קשטן. "תמיד האמנתי בעצמי, ידעתי שאני יכול ומסוגל", הוא מספר. "אבל כשזה קורה, קשה להאמין. הכל קרה לי בבת אחת ואני מצטער שזה קרה כך, כי כמו שזה בא מהר זה יכול להיעלם מהר, ובמקרה שלי זה מה שקרה".

אוהדי הפועל ת"א. "לא היה לי קל איתו", אמר בונדר (צילום: אלי אלגרט)

לרומן של בונדר עם הקהל האדום היו צדדים יפים יותר ויפים פחות. "הקהל של הפועל זה משהו מיוחד", הוא מודה, "קהל שמגיע לכל המשחקים, מעודד במצבים הכי קשים, הקהל מספר 1, אבל לי היה לא קל איתו. אוהדים מגיבים לפי הצלחות, אם אתה טוב יעודדו אותך ואם לא יחסלו אותך".

"הקהל לא תמיד מבין שאתה שחקן צעיר שלא חי בבית, שקשה לך, הם מסתכלים עליך במשחק ולא יודעים מה עובר עליך בחוץ", מספר בונדר. "האוהדים שכחו שהיתה תקופה שהוותיקים כמו וואליד באדיר וטל חן היו פצועים, ושחקנים צעירים כמוני וכמו רמי דואני נשארו להציל את הסירה שהחלה לטבוע. לא היינו מוכנים למצב כזה והיה קשה להחזיק את כל הקבוצה. במהלך הדרך איבדנו את עצמנו, ירדנו ביכולת ושילמנו על זה".

"החלום הגדול שלי הוא לחזור למגרשים" 

אחרי הפציעה, בונדר כבר לא חולם רחוק: "כל החלומות שלי זזו הצידה ואני מתרכז בחלום הגדול - לחזור למגרשים. כמובן שכל שחקן חולם לשחק בליגות הכי טובות, אבל עכשיו פיניתי מקום לפציעה שאני עובר ואני לא חושב על דברים בומבסטיים כמו להגיע לאירופה. החלום שלי עכשיו זה לחזור לשחק".

ובכל זאת? "אני מקווה בעוד עשר שנים מהיום ארוץ במגרשים הטובים בעולם. הרבה שחקנים רוצים להגיע לאנגליה, איטליה או ספרד, אבל החלום שלי זה ליגה גרמנית, אני ממש מתחבר לכוח, לפיסיות ולקהל בליגה הזאת".