שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: jupiter
    "מכונית המפלט": הצצה לחיי מחוסרי בית בת"א
    עדות אישית של כתב/צלם שנפשו נקשרה בנפשם של דיירי רחוב המתגוררים, כמפלט אחרון, במכונית רעועה בחצר תל-אביבית. מה גרם להם להגיע למצב כזה? האם יוכלו אי-פעם לצאת ממנו? תסתכלו עליהם ותראו אותנו. חלק ראשון

    פגשתי אותה, את מכונית הפלא, במקרה. בשעות אחר צהרים, באחד מימי הקור העזים, בשולי נחלת בנימין. היא הסתתרה בין רחובות צדדיים, בין בתים ישנים שקירותיהם מתקלפים... גרוטאת מכונית ישנה, חלודה, מזוהמת, חלונותיה מנופצים, מכוסים בסדינים ובשמיכות. במגרש חניה קטן בחצרו האחורית של בית קומות עזוב, בין פחי אשפה, קופסאות שימורים ישנות, בקבוקי פלסטיק, והפרשות אדם ובעלי חיים.... שם בתוכה, בתוך מכונית הפלא, פגשתי אותם, את בוריס העיוור, וגנאדי הקשיש. 

     


    מבט עילי על החצר, צילום: פליקס לופה

     

    ימים לאחר מכן למדתי שגנאדי הוא בעליה של מכונית זאת, שהיא ביתו, ושאת זכות המגורים בה קנה במחיר 500 ש"ח מבעליה הקודם שזנח אותה, אבל, מן

    הסתם, אפילו למחוסרי בית אין מתנות חינם. מאז אני שב לשם כמעט מדי יום- לשוחח אתם, לתעד את חייהם בצילום, ולצרף, מילה למילה, עובדה אל עובדה, כדי לשחזר את סיפוריהם של דיירי ארמון הפלאים הזה. סיפוריהם קשים, מורכבים, לא קלים לעיכול, אבל ראוי להקשיב להם: כך חיים אנשים בשולי החברה שלנו. אנשים משכילים, לא אנשים רעים, אנשים שהגורל המר להם, שורדים. ראוי להקשיב להם, אפילו להעניק להם מידה של כבוד. המרחק בינם לבינינו הוא קטן בהרבה ממה שאנו נוטים לחשוב.  

     

     


    שגרה יומית. צילום: פליקס לופה

     

    גנאדי, כבן 70, מהנדס ומנהל חשוב בעברו הוא מחוסר בית כיום. עד לא מזמן גר עמם עם סאשה, אבל במשך היכרותי אתם הוא נעלם. כך הם: אם הם יכולים הם הולכים ובאים, לפעמים נעלמים. לפעמים חוזרים. גם אחרים מבקרים במכונית, חברים לגורל, גברים ונשים מחוסרי בית. חלקם רצויים: באים לשוחח, לעשן סיגריה, לישון כמה שעות. אחרים אינם רצויים וגנאדי מסלקם בתקיפות. מן הסתם הוא יודע מדוע. בבוריס העיוור מטפל גנאדי בהתמדה, אמפאטיה וחריצות- יום יום הוא הולך לעבוד, להשיג מעט כסף, אוכל, שתייה וסיגריות. הוא דואג להחלפת בגדיו מדי פעם. מסייע לו בכל, מנחה אותו בעוורנו, מארח לו לחברה ושומר עליו ככל יכולתו.  

     


    טיול בחצר עם גנאדי. צילום: פליקס לופה

     

    בוריס בן 54. סיפורו נשמע כסיפור גלגוליו של איוב מודרני: לפני כעשר שנים הגיע לכאן מקירגיסטאן - לעבוד, לחסוך כסף ולשוב לארצו, כך חשב. עד שהתעוור עבד קשה, בחריצות וביושר, חסך פרוטה לפרוטה ואף שלח כסף למשפחתו. רשימת העבודות שעבד בהן ארוכה ומגוונת, קושי, או שאלות של "כבוד" לא העסיקו אותו. הוא עבד בנחישות, בהתמדה, בצניעות. כיצד הגיע למכונית הפלא של חסרי הבית?

     

    הנה תקציר "קורות חייו המקצועיים" כפי שהצלחתי ללקט מפיו: בשלוש שנותיו הראשונות כאן עבד בחברה לשטיפת מכוניות, התפרנס בכבוד ואף שכר חדר לגור בו. דברים טובים לא נמשכים לעולם: החברה נסגרה בשל בעיות מס ובוריס מצא עצמו מחוסר עבודה. לאחר כחודש מצא עבודה במטבח של מסעדה בתל אביב, שם האיר לו מזלו: אחד מלקוחות המסעדה הציע לו לבוא לעבוד עבורו והוא מצא את עצמו עובד בבסטה של פירות וירקות בשוק פ"ת. תחילה עבד כפורק ומסדר סחורה ולאחר כחודש הועבר להיות אחראי על הקופה. 

     


    בוריס. צילום: פליקס לופה 

     

    לרוע המזל, יצא מעסיקו לחופשה וקרוב המשפחה שהחליפו בניהול הבסטה, לא אהב את מעמדו של בוריס והחל לרדות בו ולרדת לחייו. בסופו של דבר עזב את עבודתו בשוק וחזר לתל אביב. שם עבד כשלושה חדשים כמטאטא רחובות אצל קבלן פרטי ולאחר מכן נשלח מטעם חברת כוח אדם לישיבה בירושלים לעסוק בעבודות מטבח וניקיון. לאחר תקופה, נשלח שוב לעבודה דומה בישיבה אחרת, במודיעין, בה לא האריך לשהות בשל בעיות שכר. בשלב זה, שבע או שמונה שנים מאז בא לכאן, החליט בוריס לשוב הביתה. הוא עשה את כל הסידורים הדרושים, הסדיר את ניירותיו, קנה כרטיס טיסה, הוציא את חסכונותיו והאמין שהנה הנה הוא חוזר לארצו ותכניותיו עומדות להתגשם.

     

    ברגע זה הכה בו הגורל, (כאילו עד עכשיו הכל הלך חלק)...ביום, אותו חשב לאחרון לשהותו בארץ, הלך בפעם האחרונה, לחוף הים. בעודו שם נגנב ממנו תיקו האישי על כל מסמכיו, דרכונו, כרטיס הטיסה וכל חסכונותיו, כ- 6000$ במזומן.... עמל של שמונה שנים קשות ירד לטמיון !!! כל חלומותיו עלו בעשן של מציאות קשה, בלתי צפויה... בוריס נותר ללא פרוטה, ללא מסמכים וללא פנקס הכתובות והטלפונים שלו. הקשר עם משפחתו נותק.

     


    סיגריית נחמה. צילום: פליקס לופה

     

    באין לו עצה אחרת, פנה בוריס למשטרת ההגירה והסגיר עצמו. אולי יסייעו לו הם לחזור לארצו, חשב. הוא הוחזק בכלא כחודשיים. עם שחרורו נתנו בידיו טופס למילוי והוראה: עליך ליצור קשר עם משפחתך ורשויות מדינתך- ישלחו נא העתק של מסמכים המעידים כי הנך אזרח המדינה (קירגיסטאן) ועוד מסמכים שונים הדרושים כדי שתוכל לעזוב את הארץ. לאחר השלמת כל אלה, כך נאמר לו, יהיה עליך לחזור לכלא רמלה ולהציג את כל הניירת כנדרש. בוריס צויד בכרטיס אוטובוס לתל אביב ובכך הסתיים הטיפול בעניינו. אך מה עליו לעשות? לפנות לרשויות ארצו אינו יכול, כי לקירגיסטאן, ארצו, אין נציגות בארץ. כיצד עליו למלא את כל המשימות הללו כשהוא חסר פרוטה וחסר קשרים כלשהם?

     

     


    פורסם לראשונה 14/03/2008 09:08

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בוריס
    צילום: פליקס לופה
    טיול בחצר עם גנאדי
    צילום: פליקס לופה
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים