סרוגים, אתם לא פחות טובים

בשוך הסערה התורנית מבית מדרשם של מחשבי החישובים החרדים, יישאר מסר אחד חשוב וחד, שרק עבורו היה כדאי לשמוע את דבריו מעוררי הגיחוך מחד, אך המקוממים לא פחות מאידך, של הרב דן סגל. כי הרי את המתודה אנחנו כבר מכירים - מוצאים תופעה קשה המתחוללת במרחב הציבורי - רעידות אדמה, תאונות דרכים, הפסד במלחמה - ואז מדביקים לה איזו עבירה אותה עוברים תמיד אנשי המחנה "האחר”. אז פעם האשמים הם ההומואים והלסביות (טוב, הם אשמים יותר מפעם אחת, הם המנצחים במצעד הפופולריות של עוברי העבירות אצל החרדים), פעם "בועלי הנידות ואוכלי השפנים לתיאבון”, והפעם - "הציויינים”.

לכאורה, גם עכשיו אחרי שנקבע כי הפיגוע במרכז הרב נגרם בגלל המרד של הציוניים בשלוש השבועות (בקיצור- בגלל שהם ציוניים טבחו בהם), הסיפור היה צריך להסתיים בהתעלמות מזלזלת במחשב החישובים התורן. אבל הפעם - התקפה רבתי. ראשי ישיבות הסדר נזעקים (ובצדק!), עסקני ציבור מתקיפים, ויש תחושה כללית של עלבון צורם. למה? כי מילא כשהם מתקיפים את ההומואים או את החילונים, אבל אותנו? לתקוע לנו סכין בגב?

ההערצה לחרדים

שכן, הפרשה הנוכחית בעצם מאירה תופעה אחרת לגמרי. הציבור המכונה "הכיפות הסרוגות" מבדל את עצמו מהציבור החרדי על רקע אידאולוגי, אך בסתר הלב, מעריץ אותם הערצה רבה. בפעולות שהעבירו לנו בבני עקיבא תמיד היתה עולה השאלה למי אנחנו מרגישים יותר קרובים - לחרדים, אשר חולקים עמנו את עולם לימוד התורה וקיום המצוות, או לחילונים, אשר חולקים עמנו את תפישת העולם הציונית, את היחס למדינה ובכלל לעולם המערבי ולהתמודדויות עמו.

די היה ברור מה התשובה שהמדריכים ציפו מאיתנו לענות - במקום לא מילולי וכמעט לא מדובר, היה ברור שהחיבור לחרדים חזק יותר. אחרי שמנפים הצידה את כל ה"קשקושים" הציוניים, הגיבושים לצבא וכו'. מה שחשוב זה שאיתם אפשר להתפלל יחד, וללמוד יחד דף גמרא. יותר מזה, עם כל האמונה בצדקת הדרך ובלה בלה בלה, לא פעם שמעתי משפטים כמו "רק בחברון באמת יודעים ללמוד" או "אם באמת רוצים חווית תפילה צריך להיכנס לישיבה חרדית". הערצה הגובלת ממש ברגשי נחיתות על מה שכביכול, אנחנו לא.

כשרב חרדי נותן איזו מחמאה עבישה לישיבה ציונית (כפי שעשה הרב שמחה קוק לתלמידי ישיבת מרכז הרב) מיד החזה מתנפח מגאווה - המומחים נתנו לנו אישור. ולכן, בגלל תחושת שיתוף הגורל וההערצה הסמויה, כמעט אף פעם לא שומעים עימותים ציבוריים על רקע אידאולוגי של רבנים ציוניים על חרדים - חברי הכנסת של המפד"ל (כשעוד היה משהו כזה) נמנעים באופן שיטתי מלהתעמת עם הח"כים החרדים, גם כשמעשיהם ודבריהם גובלים בחילול ה' ובחילול כל ערך אחר שאותם מפד"לניקים מאמינים בו. רבנים מובילים בציונות הדתית אף פעם לא תוקפים חרדים על שום רקע, גם כשזה ממש מתבקש וזועק לשמים. למה? אנחנו הרי באותו צד, עומדים זה לצד זה בתפילה, לומדים דף גמרא ביחד.

אז זהו, שכנראה שלא. מתוך הדברים של הרב דן סגל עולה שהתחושה הזו לגמרי לא הדדית. מבחינתם, אנחנו אחראים לא פחות מההומואים, מהחילונים או מכל ציבור אחר שבעטיו באות עלינו כל הרעות החולות. נכון, הם מוכנים לזרוק לנו עצם ולצרף אותנו למניין או להצטרף למניין שלנו כשממש אין ברירה, אבל בינם לבין עצמם, הם מזלזלים בנו. מבחינתם, אנחנו הכבשה השחורה של הדת. ולכן תחושת העלבון היא כל כך צורמת ופוגעת.

אז אני מודה לרב דן סגל על ההתבטאות הזו ועל מה שהיא חשפה. הוא מטיח בנו את האמת בפנים - הגיע הזמן שנפסיק לראות בחרדים אח גדול אליו אנו נושאים עיניים בהערצה. הגיע הזמן שנשתחרר מרגשי הנחיתות ונחמיא על מה שצריך, אבל נתקוף בחדות על מה שצריך באותה מידה. כן, אנשים אחים אנחנו, אבל זה לא צריך לטשטש את חילוקי הדעות האידאולוגים הקשים שיש בינינו - והרב סגל חשף עד כמה עוד יש כאלה.