כבר לא סופרים לנו את השואה
גרמנים צעירים החלו לערער על "אחריותם ההיסטורית". ישראל תיתקל בקשיים אם תמשיך להישען על תדמית ניצולי השואה וההתקרבנות
"פרק חדש נפתח ביחסים בין גרמניה לישראל", סיכמה הקנצלרית אנגלה מרקל את ביקורה ההיסטורי בארץ. שני דורות אחרי השואה, כשרק קורבנות ומרצחים ספורים נותרו בחיים, נראה ההיקש שלה כמעט טריוויאלי. אבל מאחורי הנועם של חיוכי האורחים המנומסים וגילויי הידידות המובהקים של אחת המדינות החשובות בתבל מסתתרת תפנית היסטורית רבת משמעות, שתשפיע עמוקות לא רק על יחסי שתי המדינות, אלא על יחסי החוץ של ישראל בכלל.
הטוקבקים באתרי החדשות הגרמנים אמנם אינם מדגם סטטיסטי מייצג, אבל הם בכל זאת משקפים הלך רוח שכדאי להיות ערים לו. שתי טענות חוזרות ונשנות שם: "כמה הידידות הנפלאה הזו תעלה לנו הפעם?", ו"למה לנו להיות ידידים כל כך טובים של עם כובש?". יותר משמבטאות התגובות אנטישמיות שעדיין קיימת בגרמניה, הן נותנות ביטוי לתדמיתה השלילית שממנה סובלת מדינת ישראל בעולם כולו.
60 שנה אחרי פשעי השואה וההרס של מלחמת העולם השנייה, מאלף לעצור לרגע ולבחון את מעמדם של שני השחקנים המרכזיים של אותה תקופה: גרמניה, שהייתה ארץ הפושעים הנתעבת והמצורעת, וישראל, מדינת הקורבנות האהודים. לנו זה נראה כמו חוסר צדק היסטורי, אבל דווקא גרמניה נהנית היום ממעמד בינלאומי נשגב. ולעומתה, כמו תמונת ראי של עלייתה והיטהרותה של גרמניה המכובדת, הלכה ושקעה אהדת העולם למדינת ישראל עד שמעמדה הפך לאסקופה נדרסת.
אך למעשה אין כאן חוסר צדק, אלא לקח חשוב. גרמניה מוערכת כיום כמובן בגלל עושרה הכלכלי, אך גם ואולי בעיקר בגלל מדיניותה השקולה, האחראית והמאוזנת. במשך 60 שנה הצליח העם שהתחיל שתי מלחמות עולם לרכוש לעצמו חזרה את אמונן של האומות. היא הנותנת, שראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, נציג עם הנרצחים, חולק שבחים למרקל, לא רק כי הוא מוקיר את יחסה האוהד למדינתנו, אלא גם מתוך הכרה בחשבון הנפש הכן והנוקב שגרמניה עושה לעצמה עד עצם היום הזה.
בניגוד לכוחנות הבדלנית של ארצות הברית של ג'ורג' בוש, השקיעה גרמניה ב"כוח הרך" של שיתוף פעולה בינלאומי ובבניית גשרים. בניגוד לכך, מעלות ממשלות ישראל לדורותיהן על נס את זיכרון השואה, את צרכי הביטחון של מדינת ישראל, המעצמה הצבאית הגדולה במזרח התיכון, ונותנות פרשנויות מסמרות שיער לחוק הבינלאומי בכל הנוגע להתנחלויות, לוחמה בטרור וריבונותן של מדינות שכנות.
עד כה עמדה לישראל במיוחד בגרמניה אך גם בעולם המערבי זכות הקורבנות. המסר לפיו לעולם לא עוד" מתקבל עדיין בהבנה, אם כי הססנית יותר ויותר. עם פתיחתו של פרק חדש ביחסינו עם גרמניה, זכות זו ונעלמת והולכת. כבר היום החלו גרמנים צעירים להעמיד בסימן שאלה את ה"יחסים המיוחדים" ואת "אחריותם ההיסטורית". לא קשה להבין מדוע נער גרמני אינו רוצה לחוש אשמה ואחריות אישית בנוגע לשואה, הרי אפילו אביו כבר לא היה קשור לפשעים הללו. עלינו להפנים שישראל תיתקל בקשיים הולכים וגוברים במדיניות ההסברה שלה בחו"ל אם היא תמשיך להישען על תדמית ניצולי השואה וההתקרבנות.
בפרק החדש ביחסינו עם גרמניה גלום סיכוי גדול: יחסי השיווין בשיתוף הפעולה הרחב עם אחת הדמוקרטיות המשפיעות והמפותחות בעולם מעיד על כך שישראל היא חברה דמוקרטית מתקדמת שכלכלתה אטרקטיבית, היא מעצמה צבאית מעוררת כבוד ובעלת מרכז אקדמי ותרבותי שוקק חיים. הקשר עם גרמניה יהיה חייב להישען בעתיד על בסיס חיובי זה, ולא על זיכרון השואה, שהולך ודועך באופן טבעי עם השנים.
מגרמניה אפשר ללמוד שאם נסכים לקבל על עצמנו את עול החוק הבינלאומי, יהוו אותם היתרונות מצע פורה ליחסים טובים ועמוקים עם העולם החופשי. אם לא נשכיל לאמץ דרך זו, יתערערו לא רק יחסינו עם קהלים רחבים בעולם, אלא אפילו עם גרמניה הידידותית כלפינו כל כך היום.
ד"ר גיל ירון, סופר ועיתונאי המתמחה בענייני מזה"ת ויחסי גרמניה-ישראל
לפנייה לכתב/ת 
