מפלצות התהילה

מאז ומעולם המוזיקה שאנחנו אוהבים לא הגיעה אלינו רק בצלילים. השואו, ההופעה והנוכחות תמיד היו גורמים חשובים לא פחות כשהאמנים החליטו להציג את המוזיקה שלהם. עם השנים, במקרים מסוימים, הם גם הפכו לחשובים ביותר. הרי כבר בימים עברו מוצרט וחבריו הקלאסיקיים לבשו את הפאות הלבנות והמגוחכות.

לכבוד פורים החלטנו להציג לכם סיפורים קטנים על אלה שהלכו עד הסוף, אלה עם המסכות, התחפושות, הפאות, הליפסטיק, הקוקו והסרפן. אלה שצבעו את צלילי הרוק בהכי הרבה גוונים ודאגו לעשות זאת בצורה המושלמת ביותר.

כשחושבים על צירופי המילים "מוזיקה" ו"תחפושות", מיד עולה להקת אחת ויחידה: "קיס". ללא כל עוררין, ג'ין סימונס (או חיים וייץ בשבילכם), אייס פרלי, פול סטנלי ופיטר כריס עשו את הלא יאומן בהיסטוריית הרוק'נרול והפכו לסמלים של ממש בזכות האיפור והתחפושות שלהם. אבל לא רק, השוק רוקרים מניו-יורק הלכו עד הקצה. אם זו הגיטרה המעושנת של פרלי, הדם שנוזל מפיו של סימונס, זיקוקי התאורה המרהיבים או הכבלים הארוכים בהופעות שהפכו אותם לגיבורי על מעופפים. "קיס" עשו את הכל ולא סתם אימצו לעצמם את הסיסמה: "יו וונטד דה בסט – יו גוט דה בסט".

"ניו יורק דולס". חלוצים (צילום:Gettyimages/Imagebank)

בשנות השבעים, חברי הלהקה לקחו את האהבה הגדולה שלהם לספרי קומיקס, ללהקה החלוצית "ניו-יורק דולס", שלא ברור היה אם מדובר בגברים או נשים, ואת הצורך האדיר שלהם לפאר כל פרט קטן, על מנת להפוך לבלתי מנוצחים. בכל אחד מחברי הלהקה נולדה דמות חדשה: סימונס הפך לשד (The Demon), סטנלי לילד הכוכב (Starchild), פרלי לדמות מהחלל (Space Ace) וכריס לאיש החתול (The Catman).

למרות שבמשך שנים רבות הלהקה גם הופיעה ללא האיפור (כולל במופע האנפלגד המפורסם שהביא את חברי הלהקה המקוריים להתאחד), גם למעריצים הגדולים של הלהקה קשה להיזכר איך באמת נראים כריס ופרלי. "קיס" למדו להתאפר בעצמם וליצור את הקווים המדויקים בפנים בשיא המהירות. היה זה סימונס הגאון שחשב על צבא המעריצים השרופים של הלהקה, הריח את המזומנים ושם את הפרצופים של "קיס" על כל דבר: חולצות, כוסות קפה, מצתים, צעצועים, בובות, בקבוקי יין ומחזיקי מפתחות. ואלה שרוצים את הלהקה איתם גם בעולם הבא, יוכלו לרכוש לעצמכם ארון קבורה עם פרצופי הלהקה.

סליפנוט. אנרגיה אימתנית

אם "קיס" היא הלהקה ששברה את כל החוקים והלכה עד הסוף, מי היא היורשת? הדעות בעניין חלוקות אבל הרוב יקדישו את המקום המכובד הזה ללהקה אחת – "סליפנוט". אם במקרה לא יצא לכם לשמוע את השם, מדובר באחת הלהקות העוצמתיות ביותר שיש והמראה שלה מוסיף למוזיקה לא מעט דרגות של אימה.

חברי הלהקה הקשוחים הגיעו מדה מוין, בירתה של איווה בארצות הברית, המלאה בבתי קברות. מהרגע הראשון שזכו בתהילה, סליפנוט הציגו באלבומים ובהופעות את המסכות המפחידות שלהם, חליפות בתי הכלא והסרבלים והאנרגיה האימתנית. יותר מעשור חלף מאז שהלהקה פרצה ועדיין לא ברור מאיפה חבריה שואבים את האנרגיה האדירה, בעוד הם סוחבים עליהם את התחפושות והמסכות. באחד מסרטי הדיוידי של הלהקה, אפשר לראות את החימומים המאסיביים שכל אחד ואחד מהם עורך לפני עלייה לבמה.

קורי טיילור מ"סליפנוט". מספר 8 (צילום: Gettyimages/Imagebank) 

אם קיס השתמשו בשמות בסגנון גיבורי על, "סליפנוט" החליטו לפנות לצד האנונימי יותר ולהעניק לכל אחד בלהקה מספר. הזמר קורי טיילור למשל הוא מספר 8.

במהלך השנים הלהקה חטפה ביקורות שליליות מכל עבר בנוגע לתחפושות שלהם. מבקרים רבים ולהקות אחרות טענו שמדובר בלא יותר מגימיק זול שעוזר למכור את תדמית הלהקה. הלהקה כמובן דחתה את הטענות והסבירה שדווקא המסכות הן אלה שמסיטות את תשומת הלב מהצורה החיצונית של המוזיקאים ומעבירות אותה למוזיקה.

עד היום בכל אלבום שהלהקה מוציאה היא מקפידה לחדש את המסכות ולהציג בכל פעם גרסה משודרגת. ואיך הם נראים במציאות? כמו "קיס" גם את "סליפנוט" אין בעיה למצוא מחוץ לתחפושת. טיילור שר ללא המסכה בלהקת "סטון סאוור" וכך גם המתופף ג'ואי ג'ורדסון, שמנגן גיטרה בלהקת "Murderdolls". ג'ורדסון גם הופיע עם "קורן", מרלין מנסון ואחרים.

מי מסתתר מאחורי המסיכה?

אז מדוע זה קורה? למה אמנים ובמיוחד רוקיסטים מרגישים צורך למרוח איפור, להחליף זהות ולזעזע כמה שיותר? די סניידר, אחד מחלוצי הלבוש המשונה ברוק, סולן להקת "טוויסטד סיסטר", הסביר היטב בסרט הדוקומנטרי "מסע מטאלי" את התופעה שהתפרצה בצורה היסטרית בשנות השמונים. "אני הייתי עומד על הבמה בתחתונים וחזיה", אמר, "מייק אפ? גרביונים? ליפסטיק? לא איכפת לי, כל עוד זה יזעזע את הקהל, תביאו, אני אלבש את זה".

די סניידר. "תביאו, אני אלבש את זה" 

בגלל הטקסטים והתדמית, סניידר גם הצליח לזעזע את הממשלה. ב-85' הוא הגיע לשימוע בסנאט בארצות הברית בעקבות ארגון נשות נבחרי ציבור שהקימו קבוצה שמטרתה להילחם במסרים אלימים וסקסיסטיים, שלטענתן, ייצגו להקות הרוק. סניידר הגיע יחד עם פרנק זאפה המנוח והציג את הדמות האמיתית המסתררת מאחורי הגרביונים והפודרה -  רגועה, אינטליגנטית ובקיאה בתורת הנאום (אותו הדבר אפשר יהיה להגיד מספר שנים אחרי גם על מארלין מנסון). ואפילו עשו על זה סרט.

ואם הזכרנו את מנסון אז הוא אולי האמן היחיד שיכול ללבוש את האיפור, התחפושת המפחידה, להגיע למהדורת חדשות FOX ולעמוד מול כל ההאשמות שמטיח בו ביל אוריילי הממלכתי, ולעשות זאת באופן רהוט ומדויק. אולי יצא לכם לראות את זה גם ב"באולינג לקולמביין", שם הוא עונה לטענות ששיריו מעודדים התאבדות ואלימות.

פויזן באלבום הראשון. בנים או בנות?

ואם נרחיק לתחילת שנות השמונים, כשהגלאם מטאל התפתח למימדי ענק, אז רוב הבנים בלהקות נראו כמו בחורות מושכות עם בליטה גדולה מתחת לטייץ. ב"מסע מטאלי" יודעים לספר גם על "פויזן" שהתייצבו לצילומים לאלבום הראשון שלהם, פתחו את מגזין הנשים "ווג", העבירו בין צילומי הדוגמניות ואמרו לצלם: "ככה אנחנו רוצים להראות". גם טומי לי, אחד הגברים הנחשקים בעולם הרוק ומי שחשף את גופו ביחד עם אישתו לשעבר פמלה אנדרסון, נראה פעם כמו בחורה.

גירלז גירלז גירלז. מוטלי קרו, טומי לי מימין

עד לאירוויזיון

הלהקה האדירה "גוואר" (Gwar), להקה כבדה, צינית וסאטירית בו זמנית, חובבת סרטי אימה שחבריה מתלבשים כמפלצות ונושאים כינויים משעשעים. "באקטהד" – גיטריסט מעולה ומוערך המכסה את פניו וחובש על ראשו דלי של "קאנטקי פרייד צ'יקן". ווס בורלנד, גיטריסט להקת "לימפ ביזקיט" לשעבר, שבתקופת התהילה של הלהקה צבע את פניו באופן קבוע בשחור ולבן ולבש עדשות מגע מפחידות.

גוואר.  חובבי סרטי אימה

ב"ספינאל טאפ", הלהקה הבדיונית והכל-כך מצחיקה שיצר הבמאי והתסריטאי רוב ריינר, השחקנים הביאו איתם את כל הסטיגמות המצחיקות ביותר המקושורת ללהקות שוק-רוק וגלאם מטאל. 

ולמרות שמדובר בלהקה הגדולה בכל הזמנים, לפעמים שוכחים שגם הביטלס חטאו בעניין והופיעו מחופשים ב"סרנג'ט פפר" וב"מג'יקל מיסטרי טור".

לסיום, נזכר באירוע פופולרי שהתרחש לפני כשנתיים. במאי 2006 באתונה, בעוד חובבי האירווזיון מחזיקים אצבעות לאדי בטלר, עלתה לבמה להקת הרוק הפינית "לורדי" וכבשה את התחרות עם השיר "Hard rock Hallelujah". באותו לילה הם הדהימו את המעריצים באירופה כשזכו במקום הראשון וכל זה כשהם מחופשים למפלצות מפחידות. המתחרים האחרים היו בהלם, אך סצנת המטאל צהלה ושמחה.

אחרי הסנסציה של "לורדי", יש לנו סיכוי השנה לצפות במשהו אבסורד עוד יותר. באירוווזיון המתקרב, אולי יתחרה בועז מעודה בתרנגול. אירלנד החליטה השנה לשלוח בובת כף יד, גיבורת תוכנית ילדים מקומית, שתתחרה על המקום הראשון. אנחנו נחזיק אצבעות ונצעק "קוקיריקו!". פורים שמח.

חושבים שפספסנו אמנים חשובים הרבה יותר? שיש מסכות יפות יותר? שבכלל דיוויד בואי התחיל את הכל? מה עם ביורק? ולמה לא כתבנו על להקות בלאק מטאל נורווגיות? טקבקו במרץ