לא להאריך חיי מפעלים כושלים על חשבוננו

תהליך החשיפה של המשק הישראלי לייבוא מכל ארצות העולם הופעל החל בשנת 1991 והושלם בשנת 2000. התהליך הביא לכך ששיעור ההגנה האפקטיבי על הייצור המקומי נמוך מ־1%. פתיחת השווקים ליבוא מארצות דרום מזרח אסיה, מזרח אירופה, אפריקה ודרום אמריקה העלתה את כוח הקנייה ואת רמת החיים של כל תושבי ישראל, ובעיקר היטיבה עם הקבוצות הבינוניות והחלשות באוכלוסייה, אלה שצורכות את עיקר המוצרים הנחשפים והזולים באחוז גבוה יחסית מהכנסתן.

כבר בשנות התשעים המאוחרות ניתן היה לראות שמחירי ההלבשה, ההנעלה, הצעצועים, הרהיטים והמוצרים בני הקיימא ירדו ב־30%־40% לעומת המדד הממוצע. כתוצאה מתהליך החשיפה עלה במהירות כוח הקנייה של כולנו באותה תקופה והביא להגדלת הביקושים לכל המוצרים והשירותים במשק. התוצאה היתה הגדלת התעסוקה במשק הישראלי. במקביל גדל מאוד היצוא לאותן מדינות, שנפתחו לפעילות הכלכלית הישראלית.

כיום נמצאת מדינת ישראל בעודף במאזן התשלומים והיא נהנית מתעסוקה כמעט מלאה. עם זאת, עדיין יש במשק הישראלי כמה אלפי עובדים המועסקים במפעלים כושלים שאינם עומדים בתחרות עם הייבוא הזול. עולה השאלה: מה ראוי ורצוי לעשות עם אותם המפעלים?

המסקנה הראשונה היא לצערנו ברורה: מפעלים שלא עברו שינוי טכנולוגי מהותי לא יוכלו להתחרות ביבוא הזול, וכל שקל ממשלתי שהופנה אליהם בשנים האחרונות היה בזבוז מוחלט, האריך את תהליך הגסיסה ושחיקת השכר במפעלים השונים, ובסוף תרם אולי רק לבעלים של החברות.

לכולנו ברור שלמפעל ישראלי מסוג זה אין סיכוי להתחרות ביבוא של רהיטים, בגדים וכדומה כאשר עלות העבודה אצלנו היא לפחות 1,500–2,000 דולר בחודש, כאשר בסין העלות היא 350–400 דולר בלבד. כמו כן, מתוך 700 מיליון איש שיצטרפו בשנים הקרובות לשוק העבודה, כ־600 מיליון יבואו מארצות מתפתחות שבהן עלות העבודה נמוכה עוד יותר (רואים זאת כבר עכשיו בוייטנאם, שם העלות היא כ־200 דולר בחודש).

באופן פרדוקסלי, הייבוא הזול לא אמור לפגוע משמעותית בענפי ההלבשה וההנעלה, הוא אמור רק לשנות את אופיים. כיום ישראל מתמחה בתחומים אלה בעיצוב המוצר, בשיווקו ובמכירתו בעולם. הייצור הפשוט עובר לקלקיליה, לטורקיה או לדרום־מזרח אסיה, כך שההתמחות הישראלית קיימת אך עוברת לתחומים אחרים.

אם כך, מה אפשר לעשות? תפקידנו כמדינה הוא להמשיך ולהאיץ את תהליך החשיפה לכל ענפי המשק האחרים ("שמים פתוחים", חקלאות, תרופות, בנקים ושירותים פיננסיים), אך במקביל לבצע הכשרות מקצועיות מתאימות. בנוסף, ראוי למצוא פתרון הוגן לזכויות ולפיצויים של העובדים העוזבים את המפעלים הקורסים.

בכל מקרה, אסור להאריך חיי מפעלים כושלים על חשבון משלם המס או על ידי הפעלת הגנות באמצעות המכס ובאמצעות הגנות אחרות, אשר יפגעו בכלל הצרכנים משום שיגרמו לעליית מחירים לכלל האוכלוסייה. מדינת ישראל צריכה להימנע מכל תמיכה נוספת במפעלים כמו פולגת, עליה להקצות כספים להסבה מקצועית של עובדים מבוגרים, כך שיוכלו להיקלט בענפים מתקדמים יותר.