מכונית המפלט: תם ונשלם

יום רביעי השכם בבוקר, השמיים עוד אפרפרים. הכביש כמעט ריק, רק מעט אנשים אחוזי שינה הולכים שקועים בעצמם. בוריס מוזמן לניתוח היום. צריך להיות ב – 7.30 בבית החולים. הוא הראשון. הגעתי לדירה ביפו. הדירה אפלולית. מרבית דייריה ישנים. מחפשים את בוריס. הוא איננו, נעלם, איש לא יודע לאן... חרדה מתגנבת ללב: יצא לבדו וקרה משהו? מעירים את יורי. שואלים את כל דיירי הבית. רווחה: ליאוניד המטפל בו יצא עם בוריס ונהג המכונית, כדי להגיע בדיוק בזמן. הוא לא ידע שעליו לחכות לי. אני ממהר אחריהם. בית החולים אפלולי, קודר קצת, אבל בפתחו דמויות צבעוניות: חלק מהעובדים וילדים המאושפזים מחופשים- מכשפה, ילדה יפיפייה, שלגיה, כיפה אדומה. פורים, חג של שמחה. האם גם לבוריס תהיה שמחה היום? אני ממהר למחלקת עיניים. בוריס כבר בחדר הניתוח. ליאוניד טיפל בכל הדרוש. ד"ר רוזנבלט מרגיעה אותנו, "שבו, נוחו. הכול יהיה בסדר. עוד 45 דקות בערך בוריס ייצא".

המסדרון סמוך לחדר הניתוחים קודר, פונקציונאלי. כאן רק מעט קישוטים. "הכניסה לעובדים בלבד" כתוב. מה קורה מאחורי הדלתות? האם הכול יהיה בסדר? האם בוריס ישוב לראות כפעם? האם  יראה מיד או שיש לחכות ימים? שבועות? השאלות והמתח מצטופפים בראשי. אני קם והולך לקפטריה לחטוף כוס קפה, להפיג מתחים.

חלפה חצי שעה. חוזרים לחכות. הנה נפתחת הדלת: בוריס בכסא גלגלים, לבוש חלוק בית חולים ירקרק, ראשו בכובע, מגן פלסטי שקוף על עינו הימנית וחיוך גדול על פניו. לידו ד"ר רוזנבלט ופניה זוהרים. הפלא הגדול שהיא מחוללת, לא הפך בעיניה למובן מאליו. השמחה קורנת מפניה. "האם הוא יכול כבר לראות?" אני שואל.

"בודאי" היא עונה מחייכת, "האם אתה יודע מי זה?" היא שואלת את בוריס "כן, זה פליקס" הוא משיב. למעלה מחודשיים שאנחנו מכירים, אבל זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי. את קולי הוא מכיר. האווירה בחדר מזכירה לי חדר לידה. אדם חדש נולד כאן. "אין מקצוע טוב מזה" אומרת ד"ר רוזנבלט בחיוך גדול. "אין אושר גדול מלהחזיר לאדם את מאור עיניו". אולי גדול מכך אושרו של מי שהיה עיוור וזכה לשוב ולראות, אני חושב בלבי. נותחה רק עין ימין. הרופאה מסבירה שהניתוח נעשה תמיד רק בעין אחת, לאחר תקופה מסוימת מנתחים את השנייה. מתי? יש לחכות ולראות...

בוריס שמח, אבל נראה שהוא עוד קצת המום ומבולבל. האם הוא רוצה לאכול? "לא, אין צורך", הוא משיב, אך לאחר כמה דקות מתחרט. הולכים לחדר האוכל. בוריס הולך בכוחות עצמו, אבל עדיין אינו בטוח לגמרי על רגליו. הוא מתנדנד, נוטה להיתקל בדברים. צריך קצת לשמור עליו. לשאלה איך הוא רואה הוא משיב "כרגיל, נורמאלנה". אבל, נראה שכתמיד אינו נוטה להדגיש את קשייו. מאוחר יותר הוסבר לנו שכרגע ראייתו עוד אינה מושלמת. למוח דרוש זמן לשוב ולהתרגל למצב של ראייה. כל יום תשתפר ראייתו מעט. אבל כבר עכשיו בוריס אוכל בלי עזרה. מדי פעם הוא מביט מסביב, מתעניין בסביבתו. שתי קשישות תימניות, שאחת מהן עברה ניתוח זהה, יושבות לידנו יחד עם בתה של המנותחת. הן שמחות משוחחות וצוחקות, מביטות בנו ונכנסות לשיחה. בוריס מתעניין, מביט לפעמים, לפעמים מחייך. מאוחר יותר הלך לשכב, הוא עייף קצת. עליו לחכות עד הצהרים לפני שישוחרר. הוא עובר ליד המראה ומביט בפניו "אני נראה כמו קוסמונאוט" (עם כיסוי העין) הוא מעיר בחיוך. במיטה הוא יושב ומספר בהתלהבות על החוויה של החזרה מעיוורון לראיה. "זה כמו התפוצצות" הוא אומר ומניף בידיו כדי לתאר את התחושה.

מגלה את עצמו מחדש. צילום: פליקס לופה

בצהרים באתי שוב לדירה ביפו לבקרו. הוא חזר עם ליאוניד, שדואג היטב לכל הדרוש. יושב מוקף בחבריו. מביט מעט בטלויזיה. בינתיים עדיין אסור לו לאמץ את העין. מחר ,יום ה', עליו לשוב לביקורת. חבריו בדירה ידאגו לו. אבקרו שוב. אחרי כמה ימים ישוב לבית בצפון. שם מחכה לו המשך השיקום ושם מחכה גם גנאדי. איך תהיה פגישתו עם גנאדי? כמה הייתי רוצה להיות נוכח!!! פעם ראשונה שיראה אותו. גנאדי הוא שאסף אותו אליו, אל "מכונית הפלא", דאג לו, שמר עליו. היה לו לידיד שאין קץ לנדיבותו, שומר, מגן. הוא היה כל משפחתו: אח, אב ואם, אך רק את קולו שמע בוריס, קול שהאיר לו את הדרך באפלה. ועד היום עדיין לא ראה אותו. מה יחשוב כשיתראו? מה יעבור בנפשם בעת הפגישה ביניהם?

כאן מסתיים הסיפור. אני אוסיף ואשמור על קשר עם בוריס וגנאדי. לבוריס מחכה ניתוח בעין השנייה. נקווה שרשויות בית החולים ירצו להשלים את מעשה הנדיבות הנפלא שעשו. אנסה ללוות את בוריס וגנאדי ולסייע להם עד שבוריס יוכל לשוב לביתו, בריא ושלם ואולי גם גנאדי יוכל לחזור לחיים טובים יותר.

תוספת קטנה לסיפור שלמדתי במקרה אתמול מפיו של בוריס: מסתבר שבוריס יהודי. הוא לא אמר דבר בעניין, ומעולם לא עלתה שאלה כזו ממני, מגנאדי, מ"רופאים לזכויות אדם" או מבית החולים. בשיחה מקרית עמו סיפר שאמו הייתה מורה לפנסתר, יהודיה. מדוע לא אמר דבר? מדוע לא נרשם כעולה יהודי? איני יודע. אולי יספר לי מאוחר יותר. בוריס כאמור, צנוע וביישן. אינו תובע לעצמו דבר. אולי זו הסיבה. כל כך הרבה דברים על האיש הזה עוד איני יודע, וכמה מעט על גנאדי וסיפור חייו הספקתי לשמוע!!! כמה סיפורים כאלה מסתתרים מאחרי דמותם המלוכלכת והבלויה של אנשים כמותם הרובצים ברחוב, שאנו עוברים לידם, רואים ולא רואים אותם, נפחדים ממוזרותם, מהלכלוך...

החיים נראים אחרת. צילום: פליקס לופה.

מה אפשר ללמוד מכל זה? אולי שיש גם אנשים טובים בינינו ... אולי שגם בקרב האנשים שאיבדו את הכל: ביתם, פרנסתם, ואולי את משפחתם, לא חדלה הנדיבות והרצון לסייע זה לזה. ואולי ,כמו שכתבנו בהתחלה, הם אנשים כמונו, לרבים מהם סיפורי חיים מעניינים, מרתקים אפילו, וההבדל בינם ובינינו הוא קטן בהרבה ממה שאנו חושבים. ואולי שאפשר לעזור להם והם שווים את המאמץ?

הערת מערכת: סדרת הכתבות של פליקס לופה מוכיחה כיצד תשומת לב ורצון טוב, יכולים לשנות את חייו של אדם. אתם מוזמנים לשלוח אלינו תיעוד של עשייה שלכם לטובת האחר, שבאה מהלב. סיפורים, תמונות, הערות והתייחסויות אפשר לשלוח ל shlomit-sh@y-i.co.il , ואנו נפרסמם בהתאם לשיקולי המערכת.