כתב "כלכליסט" מתאר: 18 שעות של אימה בנמיביה

בארבע לפנות בבוקר, כשעבדול כארים הקנייתי כיבד אותי בשליש סיגריה מדובללת, ולאורה המהבהב ראיתי את הנעליים והבגדים המסריחים התלויים מתקרת הרשת של תא המעצר ואת בקבוקי השתן הפזורים סביבי, הבנתי בפעם הראשונה שאני בצרה הרבה יותר גדולה מכפי שהערכתי.

12 שעות קודם לכן עוד ליוויתי את אירועי חגיגת הבר מצווה של ירדן אלכסנדר, בנו של קובי אלכסנדר, מדלג מבית הכנסת להופעה בבית המלון, העיתונאי היחיד מישראל בוינדהוק, בירת נמיביה. מישהו סיפר לי שבמלון שבו מתארחים הישראלים שהגיעו לחגיגה של אלכסנדר מתאכסן גם סגן נשיא צפון קוריאה, שהגיע לרגל יום העצמאות של נמיביה. הרחתי סיפור והלכתי לאסוף חומרים כדי לנסות לערוך איתו ראיון. פקיד הקבלה מסר לי שסגן הנשיא מתארח בסוויטה בקומה השישית של המלון, ובשעה 23:00 - מה שבדיעבד התברר כטעות גדולה - התייצבתי בפתח חדרו של סגן הנשיא הקוריאני ופניתי למאבטח חסון שעמד שם בבקשה להיפגש עם סגן הנשיא. הוא ביקש שאמתין, ובזמן שהמתנתי צילמתי מחוץ לחדר. בן רגע המאבטח נזעק לעברי ודרש את המצלמה.

סירבתי, והמאבטח, שבדיעבד התברר לי שהוא שוטר נמיבי בבגדים אזרחיים, הזעיק תגבורת. בתוך כמה דקות הגיעו שוטרים נוספים מצוות האבטחה, גם הם בבגדים אזרחיים. הם ביקשו תעודת עיתונאי, שלא היתה עליי. ביקשתי מהם לקחת אותי לחדר במלון כדי שאביא את התעודה, אך הם סירבו. צוות נוסף של שוטרים הגיע, הפעם כבר במדים. בסך הכל היו 12 שוטרים סביבי, והם הורידו אותי ברגל, במדרגות, את שש הקומות עד לכניסה. שם אזקו אותי באזיקי ברזל לוחצים, חלצו את נעליי והשליכו אותי לתא האחורי בטנדר של משטרת וינדהוק. בחלוף חצי שעה של המתנה, הובלתי בנסיעה לתחנת המשטרה.

בתא המטען בטנדר משטרתי

יכולת ההדחקה שלנו משתכללת במצבי לחץ. וכך מצאתי את עצמי צוחק לעצמי, משועשע מהמצב שנקלעתי אליו, כפות באזיקים בטנדר באחת וחצי בלילה. החיוך נמחק במהירות בתחנת המשטרה. לא פחות מארבעה מהשוטרים שליוו אותי נכנסו איתי לחדר חקירות, שם הושיבו אותי מול המפקח התורן. רק אז הבנתי שהם רציניים, ושאני מואשם בעבירה של הסגת גבול. החלה חקירה סוערת, שבמהלכה מסרתי את גרסתי לאירועים, והשוטרים שליוו אותי מסרו את גרסתם. בלי תעודות עליי, היה לי ברור שהם לא מאמינים לאף מילה. ישראלי בלילה מחוץ לחדרו של סגן נשיא מדינה מבודדת, עם מצלמה וטייפ הקלטה, לא ישכנע בקלות שכוונותיו טהורות.

בתום שעת חקירה הודיעו שאני עצור. הבטיחו שהכל יטופל בבוקר ויסתיים בקנס. אלא שאז הכניסו אותי לתא המעצר, והאופטימיות הזהירה נעלמה. השעה היתה כבר שלוש בבוקר, ובתא של שניים וחצי מטר על שניים וחצי מטר חיכו לי 11 עצירים נוספים, רובם זרוקים על הרצפה בשלבי ייאוש שונים. צעיר שחור בוסס בדמו בכניסה לתא, רגלו ירויה והוא נאנק מכאבים. אחר כך הסבירו לי שנורה במהלך ניסיון לגנוב רכב. בקבוקי שתן לילה היו פזורים סביב, כתובות ייאוש על הקירות מ־1987, וג'וקים על הקירות והרצפה. בשרירים מכווצים, כשהעייפות משתלטת, שלב ההלם הפרטי שלי הגיע.

6 שבועות בלי לראות שופט

הפחד הראשון הוא להישכח שם. כל מה שהצלחתי לעשות לפני שהשוטרים במלון לקחו ממני את הטלפון, היה להתקשר למערכת "כלכליסט" ולספר שאני מעוכב. לא ידעתי מי מנסה לעזור לי, אם בכלל. אחד העצירים התעורר. זה היה בהאטי עבדול כארים, בן 34 שהפך בן רגע לחברי הטוב. הוא בתא המעצר כבר שישה שבועות בחשד לעבירה על חוקי ההגירה, וטרם ראה שופט. האיש הישן שנשענתי על רגלו, סיפר לי עבדול כארים, הוא רוצח שנמצא כאן כבר ארבע שנים. והבחור עם פצע הירי לא הפסיק להיאנח מכאבים. בכל זאת, ניסיתי להירגע.

בשש בבוקר היום בתא המעצר מתחיל. בתא הסמוך, גבוה מעט מעל התא שלנו ישבו האסירים האלימים. רשת גבוהה חוצצת בין התאים, אבל האסירים רואים זה את זה, וקריאות איום נשמעות בין הצדדים. בליל שפות שאיני מכיר נשמע מכל עבר, ריחות שתן מתערבבים בריחות סבון זול של האסירים הוותיקים, שעושים "מקלחת מגבת" בעזרת בד שהם מספיגים בתוך דלי קטן. סיפורי אימה על מה שקורה בתא הסמוך מסתובבים בתא, רגע לפני ששמועה חדשה גורסת שמעבירים שלושה מאיתנו לשם, בגלל הצפיפות. אני מתכווץ, מנסה להבין איך נקלעתי לסיטואציה ההזויה הזו.

"שלום, מדבר השגריר"

בשבע וחצי בבוקר קראו לפתע בשמי וביקשו שאצא החוצה. שוטר הגיש טלפון. על הקו רני רהב שאומר "שלום, מדבר השגריר". הרבה זמן לא שמחתי לשמוע מישהו ככה. במערכת העיתון ידעו שהוא נמצא במסיבה של אלכסנדר, וביקשו שינצל את הדרכון הדיפלומטי שלו וייצור איתי קשר. בדיעבד הסתבר שהוא היחיד שהתירו לו לעשות זאת. אלא שהוא עדכן אותי שאני הולך להישאר שם עד יום שלישי. העבירה שלי צמחה לממדי תקרית דיפלומטית.

בערך בעשר וחצי הגיע מפקח בכיר יותר, אדיב במופגן, שהכניס אותי לטויוטה שלו. אחרי נסיעה קצרה הגענו לבית שנראה כבית פרטי, מחולק לכמה חדרים. הושבתי בחדר ושוב ייבשו אותי על הכיסא כשעה. רק בסביבות שתים עשרה התחילה חקירה. ארבעה חוקרים חדשים ביקשו שאספר שוב את הסיפור בפרטי פרטים. הייתי עייף נורא, וידעתי שכל מילה עשויה "להפיל" אותי. אחרי כל משפט שני עצרו אותי, ביקשו שאאיית שמות ואפרט מספרי טלפון. מספר שנשכח הפך לאיום בישיבה בכלא.

שלוש שעות ארכה החקירה המתישה הזו. ביקשתי לראות עורך דין ונעניתי ב"הוא עוד מעט יגיע". כעבור עוד חצי שעה נכנס סוף סוף עורך הדין שנשכר בעבורי. בפעם השלישית באותו יום ארוך סיפרתי את סיפורי בפירוט. הוא הבטיח שינסה לשחרר אותי בערבות, אבל הסביר לי שלא אוכל כנראה להימנע מלעמוד למשפט. הבנתי שאני מסובך במשפט פלילי בנמיביה. תסריטים שונים ומשונים החלו לרוץ בראשי. והדהדה בו גם הקריאה של הרב בבית הכנסת, יום קודם, בבר מצווה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

"הולד און א מינט"

התפנית התרחשה בארבע אחר הצהריים. המפקח הבכיר הופיע שוב ואמר שעושים מאמצים לשחרר אותי בכל זאת עוד באותו היום. התאמצתי לא להאמין לו. ואז הגיעה עוד חקירה קצרה - מול ארבעה חוקרים חדשים שהסבירו לי שנערכו דיונים מרתוניים בענייני כל היום, בגלל הרגישות הפוליטית הרבה. לבסוף אמר לי המפקח שהוא רוצה שאעזוב את הארץ מיד, בטיסה המתוכננת שלי בחמש וחצי. לא היה דבר שלא הייתי מוכן לעשות כדי להספיק לעלות עליה. הובאתי שוב לתחנת המשטרה, חתמתי על טפסי השחרור, ואז, רגע לפני החופש המיוחל, כמו בתסריט הוליוודי גרוע, השוטר המלווה אמר "הולד און א מינט".

יש בעיה, הגיע טלפון. כמה דקות אחר כך, מתברר לי שהמפכ"ל בכבודו ובעצמו מעכב אותי. לטיסה, כבר היה ברור, לא אספיק להגיע. שעה ארוכה איומה נוספת חלפה, עד ששוחררתי סופית. רק אחר כך התברר לי שחיכו שהמטוס של סגן הנשיא הקוריאני ימריא. לא רצו לקחת סיכונים מיותרים איתי.

למחרת בבוקר טסתי לדרום אפריקה. המזוודות עם המחשב הנייד הלכו לאיבוד בטיסה. ממש לא היה לי אכפת.