הורות משותפת במקום גירושים הרסניים
למרות הטענות שנשמעות בגנות המשמורת המשותפת, היא תופסת תאוצה ומוכיחה כי טובת הילד נשמרת בה באופן מוצלח הרבה יותר מאשר במשמורת יחידנית
בשנים האחרונות תופסת המשמורת המשותפת תאוצה והופכת להיות פופולארית יותר ויותר במדינות הנאורות, כדרך ראויה לטיפול בילדים בעקבות גירושים, בעקבות הכרה כי היא מקדמת את טובתם של הילדים עצמם.
לצערי, חלק מהנשים וארגוניהם מתנגדים לביטול חוק חזקת הגיל הרך, שמותיר את המשמורת ברובה ידי האם. הסיבה האמיתית לכך טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים של האמהות היודעות כי כאשר הילדים במשמורתן שלהן - מובטח להן המשכה של "תוכנית החיסכון" הנהדרת שלה זכו עד כה.
בקרב המתנגדים לכינון משמורת משותפת מושמעים עיוותים וסטריאוטיפים רבים, ביניהם הטענה שהאם היא החשובה לילד בגיל הרך. טענה זו מתבססת על תיאורית ה"התקשרות" (attachment) שמנוגדת למחקרים הפסיכולוגיים העכשוויים, המראים כי תינוקות נעשים "קשורים" לשני ההורים כבר בגיל חצי שנה. מחקרים פסיכולוגיים במהלך 20 השנים האחרונות מצביעים על כך שחשיבות האב בחיי ילדיו אינה פחותה מזו של האם.
נשמעות טענות גם לגבי צורך הילדים לגדול בבית אחד, המקנה להם תחושת יציבות והימנעות מ"טלטול" בין בית לבית. זוהי אחת הטענות הקדומות והאוויליות ביותר. מה שבאמת חשוב עבור הילדים לאחר הגירושים הוא היציבות הרגשית ולא היציבות הגיאוגרפית. היציבות הזו מתקבלת מהידיעה שיש להם שני הורים שאוהבים אותם ושימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייהם. בנוסף, הרי גם כאשר המשמורת היא בידי האם הילדים ברוב המקרים לנים שני לילות לפחות בשבוע אצל האב, כך שלילה נוסף הוא לא מה שיגרום לשינוי מהותי.
טענה חסרת בסיס נוספת היא שמה שחשוב הוא לא משך הזמן אלא איכותו: לפי טענה זו "לא נורא" אם הילדים ישהו פחות עם אביהם מאחר שלכאורה מה שחשוב הוא מה שקורה בזמן הזה. לפי רוב המחקרים, ככל שילדים שהו יותר עם אביהם הם חשו טוב יותר עם עצמם והפיקו תועלת רבה יותר בתחום הלימודי, החברתי וההתנהגותי.
חוזרת ונשמעת הטענה ש"אם ההורים נמצאים בעימות, אין כל אפשרות למשמורת משותפת". זהו טיעון שמשמיעים בעיקר עורכי דין ועובדים סוציאליים, שפתרונם לקונפליקט הקיים הוא בהקטנת המגע שבין ההורים, לעתים גם בעזרת הפחתת מגע בין האב לילדיו.
אך היכן יש יותר סיכון לעוינות ולעימות? במצב בו שני ההורים ממשיכים להיות שותפים מלאים ושווים בגידול הילדים, או במצב בו בית המשפט מנסה לבחור מנצח ומפסיד? משמורת משותפת נועדה להפחית עימותים, להקטין פחד ולעבוד למען טובת הילדים.
יש הסבורים כי משמורת משותפת מחייבת הורים ש"אין ביניהם תקשורת טובה" לפעולה הדדית. ראוי לזכור כי ההורים חייבים לפעול הדדית ולתקשר ביניהם גם במצב של משמורת בלעדית. אולם, במשמורת בלעדית הם פועלים מנקודת מוצא של עוינות, ומנקודת מוצא של כוח מול חוסר אונים. מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ובאוסטרליה הראו כי אפילו הורים עם דרגת תקשורת נמוכה, הצליחו היטב לכונן משמורת משותפת ביניהם. הורות משותפת מתרחקת מעימותים אלה ועיקרה - ששני ההורים הם עדיין אם ואב. לאף אחד מהם אין בעלות על הילד, ולא ניתן לו כוח להרחיק את ההורה האחר.
יש להפריך גם את הסברה לפיה הורה המבקש משמורת משותפת מנסה לשלוט בהורה השני. מן הראוי לחשוב לרגע על התרמית ועל חוסר ההיגיון שבכך: מי באמת מנסה לשלוט באחר - ההורה שמעוניין במשמורת משותפת כדי שלילדיו יהיו שני הורים, או ההורה שרוצה במשמורת בלעדית, לצורך בעלות על הילד הספיציפי? מי רוצה להיות דומיננטי ומי זה שטובת הילד לנגד עיניו?
נושא המזונות של הילד מושפע אף הוא מעניין המשמורת. ממחקרים שנעשו (למשל על ידי פרופ' בראוור מארה"ב, ניתן לראות שבמקרים של משמורת בלעדית של האם בנגוד לעמדת האב, רק %80 מהמזונות שולמו, ואילו משמורת משותפת הביאה להיענות של כמעט 97% בתשלומי המזונות.
לשמחתי, לאט לאט מחלחלת התפיסה המצדת במשמורת משותפת בקרב הציבור הרחב, והיא נתפסת כדרך הטובה ביותר עבור ילדים. המתנגדים לה כיום ניגשים לנושא מנקודת מבט יחידנית, מתוך מנטליות של "מנצח לוקח הכל" שטוענת כי להורה אחד צריכה להיות בעלות על הילד. לרוב, המניע האמיתי שעומד בבסיס רצון זה הוא מניע כספי, צר ומכוער.
ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה ילדים, פעיל לשמירה על טובת הילד ולכינון משמורת משותפת לאחר גירושים
לפנייה לכתב/ת 
