מתמקדים בעשייה - ביקור ביקב מרגלית
במשך שנים הם התמקדו בעשיית יין בלבד, בלי יחסי ציבור ובלי "יקב פתוח לביקורים". אבל השינוי בגישה לתקשורת הוא לא הדבר היחיד שהשתנה ביקב "מרגלית". שגיא קופר ביקר, טעם ושוחח
בשנת 1985 החליט יונתן תשבי, כורם מבנימינה, שנמאס לו להיות משרתם של אדונים אחרים, והוא החליט לעזוב את הבעלים של יקבי כרמל מזרחי, אגודת הכורמים, ולהקים יקב משלו. תשבי, שהיה אמנם כורם ותיק ומנוסה, היה זקוק ליינן לשם הקמת היקב, והוא הזמין אליו כימאי בשם יאיר מרגלית. כך אולי החל העיסוק ה"מסחרי-רשמי" של יאיר מרגלית ביין.
ד"ר מרגלית, כימאי פיסיקלי בעל התעניינות ביין ובעשיית יין, הצטרף לתשבי, ולעונה אחת, עונת ההקמה של היקב, שימש כיינן. אחר כך הוא עזב ונסע לארצות הברית, לאוניברסיטת דיוויס, ולאחר שש שנים, ב-1991, עם יין מבציר 1989, פתח למעשה את היקב שלו, יקב מרגלית.
על התוויות הראשונות לא היה כתוב יקב מרגלית, אלא "יאיר". קשה גם לומר שהיה מדובר בתוויות של ממש: בקבוק ה- 1989 שפתח השבוע מרגלית, נושא משהו שמזכיר יותר מדבקה משרדית, מאשר תווית של בקבוק יין. היום, כשאני חושב על זה, כל אחד שעושה חבית יין אחת במרתף ביתו (או בחדר הכביסה), דואג דבר ראשון לתווית ולשם. לפני 20 שנה לערך, הדברים היו שונים לגמרי.
בציר 1989 היה הבציר הראשון שאת יינותיו מכר מרגלית באופן "מסחרי". עד אז, הוא מספר, במשך כמה שנים, הוא עשה יין, אבל חילק אותו חינם אין כסף לחברים ובני משפחה. לא מעט אנשים היו שמחים מאוד לשים יד על אחד מהבקבוקים האלה היום, ולא, לא בשביל להעלות אותם ל- eBay, אלא פשוט כדי לטעום מהיין. זה, או כדי להחזיק במרתף, ליד בקבוק של לפיט או פטרוס.
מעבר חד, לימינו, כמעט 20 שנה אחר כך.
יקב מרגלית מייצר כבר הרבה שנים כמות של כ-20,000 בקבוקים בשנה בלבד. יאיר ואסף, יחד עם הצלע השלישית שלהם, רמי לבנה (מומחה דפוס לשעבר, שעשה הסבה לעולם היין והשתקע ביקב כעוזר יינן, מעביר היום סדנאות טעימה וגם קורס בטעימת יין במכללת תל חי), עושים את כל העבודה ביקב, מהכרם ועד הביקבוק. הם מחזיקים בשני כרמים לא גדולים – אחד בקדיתא, בגליל העליון, ושני בסביבות בנימינה – ומאמינים בייצור יין ללא שום מניפולציה, בכל השלבים: ללא השקיה בכרם, בלי דישונים או ריסוסים ובמינימום התערבות ייננית ביקב עצמו. להכרה בכך שהם זקוקים לכרמים משלהם הם הגיעו לאחר שניכוו לפני כמה שנים ביחסים עם אחד מהכורמים איתו הם עבדו, דבר שלא עשה טוב ליינות שלהם דאז.
"אני לא יודע", החל יאיר מרגלית את מסיבת העיתונאים שכינסו הוא ובנו, אסף, בביתו של מרגלית. "אני מעולם לא הייתי בקשר עם התקשורת, יחסי ציבור וכל זה. אבל עכשיו הדור הצעיר, אסף, הבן, בעניינים, ועושה את היין, והוא מרגיש שצריך אחרת, שצריך לעשות דברים בצורה שונה, פתוחה יותר. לכן הזמנו אתכם לכאן היום, לטעימה ורטיקאלית של היינות שלנו, לראות איפה אנחנו עומדים היום".
במשך שנים התמקדו "מרגלית" בעשיית יין בלבד, בלי יחסי ציבור ובלי מדיניות של "יקב פתוח לביקורים", גם לא ממש בתאום מראש. אבל השינוי בגישה ל"תקשורת" הוא לא הדבר היחיד שהשתנה עכשיו אצל יאיר מרגלית ואסף.
בתחילת מארס השנה, החליטו השניים לסיים את ההתקשרות שלהם עם האחים שקד, מי ששיווקו את היינות שלהם והפיצו אותם, ולצאת לדרך שיווקית-עצמאית. מעכשיו, אסף ישווק וימכור את היין בנוסף לעבודה השוטפת ביקב, כיינן – ואילו על הלוגיסטיקה יהיו אחראים אבי בן (בירושלים) וחברת "אדום כהה", בשאר חלקי הארץ. "זה סיכון לא קטן", אומר אסף מרגלית, "אבל בוקר אחד קמתי והבנתי שחסרה לנו מאוד התקשורת עם הלקוחות שלנו שמורכבים ממסעדות ומלקוחות פרטיים, ואת זה אני רוצה לנכס לנו. אנחנו קטנים מדי מכדי להשאיר את כל זה לגוף שלישי, מצוין ככל שיהיה".
לאחר ההינתקות, שגם מרגלית וגם אנשי "שקד" מדגישים שנעשתה ברוח טובה, הצעד הבא היה העלאת המחיר של היין: יינות מרגלית הבסיסיים יימכרו מעכשיו בכ-200 שקלים לבקבוק, במקום כ-170 שקלים ופחות מכך, מחיר שלא השתנה במשך כשלוש שנים. האם מחיר של 200 שקלים לבקבוק יין הוא מחיר נכון? שאלנו. "אני חושב שכן", אמר אסף, "אבל השוק יקבע. במחיר הנמוך יותר אנחנו מוכרים את כל היין, ואנחנו לא אדישים ורואים מה נעשה סביבנו".
רבים סבורים שחלק ממה ש"נעשה מסביב" הוא מה קורה עם יקב קסטל – יקב הבוטיק היוקרתי השני של ישראל – באילו מחירים הוא מוכר את היין שלו (הכשר – בניגוד למרגלית) ואיך. המחירים האחרונים של הקסטל גראנד וין נעים סביב 180 שקלים לפחות (ויש שמוכרים את ה-2005 גם ב-220 שקלים), ובצירים קודמים נמכרים במחירים גבוהים יותר, מן הסתם. הרבה מאוד מחובבי היין בארץ אוהבים להישבע במרגלית או בקסטל, אבל לא בשניהם: ממש כמו ורדי מול ואגנר או קאלאס מול טבאלדי, נדמה שהקהל אוהב את המתחת-לפני-השטח הזה שבין מרגלית וקסטל, יותר משזה כך באמת בין שני היקבים או העומדים בראשם.
תצוגת תכלית משכנעת (צילום: עודד מרום)
האם מחיר של 200 שקלים לבקבוק של מרגלית הוא אם כך מחיר ראוי? אומר שאם מחיר כזה עבור יין בורדו או בורגון טוב הוא מחיר ראוי, אני בהחלט סבור שכך הוא גם לגבי מרגלית. אם המדד למחירו של יין הוא טעמו של היין, מידת המורכבות שלו ויכולת ההתיישנות שלו, אזי היינאות של מרגלית – שהובאה לכדי תצוגת תכלית משכנעת מאוד בטעימה הורטיקאלית – בהחלט מוכיחה שמחיר של 200 שקלים לבקבוק הוא מחיר ראוי.
לא בכדי אמרתי שיש מי שהיו שמחים לשכן בקבוק היסטורי של מרגלית לצד בקבוק של פטרוס או לפיט. הסתבר שהיינות המתיישנים של מרגלית מדברים אלינו לא רק ברמה הייננית המצוינת, אלא גם משקפים את היינאות הישראלית בכלל, את ההיסטוריה שלה ומלמדת על החיפוש אחרי זנים מתאימים וההתאמה שלהם לטרואר הישראלי.
"זאת טעימה של יינות מרגלית", אמר יאיר מרגלית, "אבל היא מדברת לא רק על מרגלית, אלא על יין ישראלי בכלל: אפשר לעשות כאן יינות מצוינים, מתיישנים, עשירים, מענבים מכל מיני זנים ומכל מיני חלקים של הארץ". ומה הסוד? "אלה הדברים שאותם אנחנו מלמדים לעשות", הוסיף אסף, "אנחנו לא מסתירים כלום מאף אחד. זאת רק שאלה של רצון, ידע ואולי ניסיון".
יינות חדשים
כבכל שנה, יינות אלה יימכרו ביקב בשלושה סופי שבוע שלפני חג הפסח. לאחר מכן ניתן יהיה להשיג אותם רק בחנויות יין או במסעדות.
מרגלית קברנה פרנק 2006 - מרגלית החל לעשות יין מענבי קברנה פרנק משתי סיבות: 1. זה ענב בורדולזי. 2. כאשר חיפשו לראות מה לגדל בכרם שאותו רכשו בצפון הארץ, הסתבר שלא היה כל כך ניסיון למישהו בסביבה. מרגלית בחן את הקרקע, ומתוך הנבה שהיא מתאימה לזן זה, מתוך זני בורדו, הוא נטע אותו בכרם.
היין מכיל כ-5% קברנה סוביניון, כשהענבים מגיעים מסביבות בנימינה. צבע סגול-אדום צלול. האף הראשון מעט ירקרק, אופייני לזן, ומתחתיו פטל, פירות אדומים וסגולים מתוקים, קפה. פה חלק, עגול, מתובל. חומציות מצוינת טאנינים עדינים וממש נלעסים. סיומת ארוכה למדי וחמה. אפשר ליהנות מהיין כבר עכשיו, אבל רצוי להשכיב לשנתיים-שלוש. (16/20).
מרגלית קברנה סוביניון 2006 - כולל 10% מרלו. יין לשנים ארוכות, אפילו ארוכות מאוד. באף יש פרי כהה, והוא עגול מאוד וקלאסי, אך מפגין גם גרפיט ואנימליות טובה ומהנה. פה חלק וטוב, ובעל טאנינים רכים ועדינים. סיומת טובה, ארוכה. (16.5/20).
מרגלית אניגמה 2006 - זהו הבלנד של היקב, יין שאת ייצורו החלו בשנת 2003. הוא מכיל 60% קברנה סוביניון, 23% קברנה פרנק, 17% מרלו ויש בו 14% אלכוהול. מאוד עולם חדש מזנים בורדולזיים. מעט ירקרקות על האף, ואז אפר, טבק ופרי (מתוק) כהה. בפה זהו יין עגול וקטיפתי, בעל מתקתקות פרי מסוימת, לא מעיקה. הסיומת חומצית ויבשה, ארוכה. אחרי כרבע שעה בכוס יוצאות ארומות מצוינות של שזיפים ודובדבנים, משהו שהוא מאוד אופייני ליינות של מרגלית. לשתיה אחרי חדרור ארוך – בדקנטר, לא ב"בקבוק פתוח" – או החל מבעוד שנה, לערך. (16/20).
מרגלית ספיישל ריזרב 2006 - מה עושה את היין לספיישל ריזרב? לא יישון ארוך או ענבים מצטיינים במיוחד (ומרגלית ממילא לוקחים רק את ה-free run) , אלא תוספת של פטיט סירה – 13%, במקרה הזה, על רוב של קברנה סוביניון.
הפטיט סירה (דוריף) מקורו בכמה ייחורים שלקחו בני מרגלית מכרם ותיק שהיה ליד תל נוף ונעקר, כיון שהיבול שנתן היה קטן ולא מוצדק כלכלית. יין רב שכבתי, בעל מורכבות: באף הראשון מבחינים היטב באנימליות – בייקון – עשן ועשבי תיבול, ברקע. ממשיכות ויוצאות ארומות של טבק וקופסת סיגרים. פה חלק, מעט מתקתק, טאנינים טובים ולא אגרסיביים. סיומת ארוכה – יבשה מאוד, עם חומציות טובה וטאנינים מצוינים. זהו יין לעוד כמה שנים של התיישנות – 2011? – 2012? – לפני פתיחה ראשונה, והרבה שנים של הנאה לאחר מכן. (16.5 – 17/20).
מכאן, ליינות המתיישנים של היקב, לפי הסדר בו נטעמו.
אניגמה 2003 - היין הראשון מסדרה זאת שנוצר ביקב. קברנה סוביניון (70%), מרלו (18%) והיתרה קברנה פרנק. באף התחושה הראשונה היא של יין קר, ירוק. אחר כך הוא מתגלה כמתובל היטב – פלפל לבן, עץ ואנימיליות. אחרי כמה דקות יוצאים ריחות עדינים יותר של פרחים מתוקים. בפה: מתקתקות, חומציות טובה. טאנינים טובים ופוטנציאל לכמה שנים לפחות.
מרגלית ספיישל ריזרב 2002 - משנה בעייתית זאת – חמסינים ממש בעת הבציר, שחלקם גמרו ו"שרפו" כרמים שלמים – מתקבל יין בעל אף פירותי כבד ועשיר, עם נימה ירקרקה (ארטישוק) קלה. בפה זהו באסטר אמיתי, מתקתק, עגול, עולם חדש, אנימלי ומאוד עגול. יין טאני, מתובל היטב. עולם חדש קלאסי. יין מצוין שאפשר לשתות ואפשר גם לשמור שלוש-ארבע שנים. מרגלית ספיישל ריזרב 2000 היה בעל אף אלגנטי ומאוד מיוחד, ומפגין עץ מבוגר ומעניין, ארומות של אבק שריפה אך פחות פרי. פה בינוני ויותר, טאנינים טובים וסיומת בינונית-ארוכה. לשתות עכשיו או להניח לשנתיים.
מרגלית קריניאן 1999 - פה יש גם 15% קברנה סוביניון. הענבים מכרם ותיק שלא קיים יותר, בסביבות בנימינה. לפי כל קנה מידה, זאת ההוכחה לכך שאפשר לעשות יין טוב גם מענבים שלא באים או באו מ"כרם בן זמרה".בעל צבע מאוד יפה – עם שוליים של גיל וצבעים צעירים במרכז. באף אפשר להבחין בפירותיות טובה, "שחורה", בצימוקים ובמעט פלפל שחור. חומציות טובה וטאנינים שעדיין מלווים אותו, אם גם מאוד בעדינות כבר. מעניין איך היין הזה היה בצעירותו... לא קל, בודאי.
מרגלית ספיישל ריזרב 1994 - היין עדיין טוב, גם בצבע, גם באף וגם בפה: פרי אדום כהה, אנימליות קלה וקצת תיבול חם באף. בפה היין בעל חומציות נעימה, קלה והוא יורד ומחליק יפה בגרון.
מרגלית קברנה סוביניון 1993 - עשיר, מלא פרי, שוקולד וארומות מעניינות של עץ – קופסת סיגרים. עדיין אפשר להרגיש בדובדבנים ופטל, ובתיבול טוב בסיומת. יין ישראלי בן 15 שנה, שבהחלט עושה כבוד.
מרגלית קברנה סוביניון 1992 - אחד מהיינות המעניינים ביותר בטעימה הזאת: עדיין חי, כמובן, בעל אף עשיר ומורכב, שמגלה סימני גיל. אפשר למצוא בו שוב, דובדבנים ופירות יער, ובפה הטאנינים שלו עדיין מעניקים לו שלד טוב, ללוות את תחושת הקטיפתיות. הוא לא החזיק הרבה זמן בכוס, אבל מרשים, בהחלט.
מרגלית קברנה סוביניון 1990 - צלול, בעל גוון כתום-חום. באף: תה!, קופסת סיגרים ואז הפתעה צעירה בדומות של פרי אדום. פה חלק, מתקתק וחם, עתיר תבלינים חומים. מאוד מפתיע, למרות שמן הסתם הוא כבר יין לאספנים ולא ממש לשתיה.
קברנה סוביניון 1989 - היין המסחרי הראשון של היקב, שמחירו נקבע על פי מפתח של "פעמיים המחיר של ירדן קברנה סוביניון". רק כדי לדעת, המחיר היה אז משהו כמו 50 או 55 שקלים. יין שמרגישים שהיה מצוין בשיאו, עשיר וחומצי ועדיין יש בו משהו בועט וחי.
שרדונה 1995 - מהיינות הלבנים הבודדים שעשה היקב. היין עומד בכל קנה מידה של יינות אירופאים טובים, מאקלימים ו"טרוארים" הרבה יותר מתאימים ומיוחסים מאשר זה של מישור החוף בואכה זיכרון יעקב. גיל שצברג, שהיה אז עדיין בכרמל, והיום הוא ברקנאטי, היה זה שזיהה את הפוטנציאל של התירוש שנסחט והגיע אליו. "במקום שיכנס לבלנד האינסופי של היקב", הוא אמר אז למרגלית, "תבוא ותיקח אותו". התוצאה היא יין שהיום הוא בעל מאפיינים בוגרים גם בצבע, וגם באף, אבל מרשים מאוד. היה בו פרי טרופי, גוונים של חמאה ואפילו חומציות טובה. שצברג עצמו נדהם לשמוע שהיין עדיין חי: "יש לי עוד שני בקבוקים כאלה", הוא אמר לי כשהתקשרתי לבקש את רשותו לציטוט הסיפור, "והאמת שחשבתי לזרוק אותם. נראו לי מסוג הבקבוקים שמפנים כשצריך מקום, אחרי שלא שתית אותם בזמן".
אחרי ששצברג שמע מה שהיה לי לספר, השיחה בינינו המשיכה והתגלגלה, אבל השורה התחתונה, זאת שעונה על השאלה "שווה 200 שקל?" וששנינו הסכמנו איתה הייתה שיינות של מרגלית לא זורקים. שומרים.
