החרמת האולימפיאדה לא תצלח

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הודיעה כי לא תשתתף בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בבייג'ינג, בשל אופן הטיפול של שלטונות סין במהומות בטיבט. גם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לא שלל את האפשרות שיחרים את טקס הפתיחה.

אל מול קריאות דומות להחרים את המשחקים, וקריאות נגד של המתנגדים לקשור בין פוליטיקה וספורט, יש לנסות ולהכיר במציאות בפתח המאה ה-21: מחד היא מבליטה את פגיעותם של מארגני המשחקים האולימפיים לניצול פוליטי ציני (כמו במינכן 1972 ומקסיקו-סיטי של 1968) ומאידך אינה מאפשרת שימוש בחרם כאמצעי יעיל להעברת מסרים או הבעת עמדות כנגד המארגנים.

הדעות לגבי הקשר בין ספורט ופוליטיקה נחלקות לשתיים. הטענה כי מדובר בשתי ישויות נפרדות, מושמעת לא אחת באמצעי התקשורת, על ידי דוברי ארגוני ספורט, ספורטאים ופוליטיקאים. לעומתה, הדעה הרווחת במחקר היא כי מעולם לא הייתה הפרדה בין השניים והקשר ביניהם אף התחזק בשנים האחרונות.

הרעיון שספורט מופרד מהפוליטיקה מבטא לדעת רבים מחוקרי הסוציולוגיה של הספורט פילוסופיה אידיאליסטית, שמקורה ברעיון שהספורט הוא למעשה סוג מתקדם של "משחק". ב"משחק" הזה השחקנים בונים לעצמם עולם נפרד מהמציאות היומיומית. תפיסה זו בעייתית בעיקר כי למרות שהמשחק עושה רושם של פעילות אנושית עצמאית וספונטנית, הוא בעיקר תלוי חברתית ונתון לפיקוח. כך שלמעשה, לא ניתן להפריד את הספורט על מגוון צורותיו מהקשר פוליטי, סוציו-אקונומי ותרבותי בו הוא מתרחש.

מקור החולשה העיקרי של התנועה האולימפית בעבר הוא השפעת הממשלות על הוועדים האולימפיים הלאומיים וחברי הוועד. החרמת משחקי מוסקבה (1980) על-ידי האמריקנים הדגימה זאת: לאחר פלישת הרוסים לאפגניסטאן הורה הנשיא קרטר להחרים את המשחקים. הוועד האולימפי האמריקני היסס לאשר זאת, ובתגובה זכה לאיומים מהממשלה בדבר ביטול הקלת המס, העלאת מחירי השימוש במשרדים ובמגרשי האימונים (בבעלות ממשלתית) ואיום להשתמש בזכות הווטו של הממשלה ולאסור על ספורטאים השתתפות. הוועד האולימפי האמריקני נכנע לבסוף.

קריאתה של ארה"ב למדינות העולם להחרים את המשחקים נענתה חלקית, בין השאר על ידי קנדה, גרמניה, יפן וישראל, שהיו תלויות כלכלית ו / או צבאית בארה"ב.

אך כיום, גם אם ממשלה תעדיף להחרים את המשחקים, היא לא תוכל להבטיח כי ספורטאיה יישרו קו עם ההחלטה. התקדים בדמותם של סביסטיאן קו, סטיב אובט ודיילי תומפסון הבריטים שלא שעו לאיומי מרגרט תאצ'ר והחרם הבריטי והתחרו במוסקבה תחת הדגל האולימפי, רק מדגישים עד כמה חרם שכזה רחוק מהשגת יעדו.

הדיון בסוגיות זכויות האדם בסין כמו גם ההד התקשורתי לו זוכים הסכסוך בטיבט והקשר בין הממשל הסיני ורצח העם בדרפור הם דוגמאות מצוינות להשפעה החיובית שיכולה להיות לאירוח המשחקים, בדומה לשינוי המשמעותי שחל בדרום קוריאה לאחר אירוח המשחקים בסיאול בשנת 1988.

מעט יותר ממאה ימים לפני טקס הפתיחה בסין, ניתן להסתכן ולומר כי השיירה עם הלפיד תמשיך ותגיע ליעדה בבטחה.