שמחה במחיר מציאה

אנחנו השתגענו? משהו השתבש בשכלנו הקולקטיבי? מדינת ישראל תציין 60 שנה לעצמאותה באווירה של חמיצות, כעסים, דיכאון ואי-רצון ציבורי "לבזבז את הכסף על החגיגות". מדינת ישראל, שקיומה, צמיחתה ושגשוגה נתפסים על-ידי כה רבים העולם כאחת ההצלחות המרשימות והמשפיעות של הזמן החדש, שוקעת במרה שחורה כמו הייתה כישלון טוטאלי. כמה עשרות מיליוני שקלים שתוקצבו למימון חגיגות צנועות נראים כאיזו הוצאה תקציבית ענקית שמשלם המיסים לא יכול לשאת בה, או שלא רצוי שיישא בה.

האמנם? התוצר הלאומי של ישראל יסתכם השנה ב-700 מיליארד שקלים; תקציב החגיגות מסתכם ב-70 מיליון שקלים, כלומר 0.01% מהתוצר השנתי. ביטולו יחסוך 0.02% מתקציב הממשלה. הרבה פחות מטעות סטטיסטית מצויה.

ועוד חישוב: החגיגות יעלו, בממוצע, 10 שקלים לנפש. עשרה שקלים כדי לשמוח על 60 שנה לקיומה של מדינת יהודים משגשגת, מושא לקנאת עמים רבים – הרי זו שמחה במחיר מציאה.

"אין סיבה לשמוח", אומרים הישראלים. בעצם, למה אין? יש סיבה לשמוח. עם כל מגרעותיה, עם כל מצוקותיה, עם כל לבטיה, עם כל עומסיה, עם כל חטאיה, עם כל שיגונותיה, ישראל של 2008 היא אחת המדינות המוצלחות על הגלובוס. במדד ההתפתחות האנושית נהיה השנה במקום ה-21 . במדד הבריאות הציבורית נהיה במקום ה-11.

תלמידנו נסוגו בחינוך? כן, אבל התרבות הישראלית פורחת כיום כפי שלא פרחה מעולם. והכלכלה? הבה נסתכל 20 שנה אחורה. ב-1988 ישראל נחשבה למדינה מבודדת ולא-יציבה עם משק חולה, הזקוק לאינפוזיה קבועה של סיוע חוץ אמריקני. מאז עלתה ההכנסה הלאומית לנפש מ-9,000 דולר ל-26,000 דולר, גם הודות לשקל החזק. ישראל קלטה למעלה ממיליון עולים בהצלחה פנטסטית. פריחת ההיי-טק הביאה לכאן 50 מיליארד דולר השקעות זרות והפכה את ישראל לאחת המדיניות המובילות במהפכה של טכנולוגיית המידע.

נכון, שיעור התושבים החיים מתחת לקו העוני היה לפני 20 שנה קטן מהיום, אבל קו העוני עצמו היה נמוך כמעט בשני שלישים. עניי 2008 הם מעמד הביניים של 1988.

ואנחנו מתקמצנים על 70 מיליון שקלים על שמחה?

אני רואה את עצמי כעיתונאי ביקורתי, במיוחד בנושאים חברתיים. לתפיסתי תפקיד העיתונות להצביע על הכתמים על השמש ולא להתפעל ממנ כשהיא זורחת מדי בוקר. אך נדמה לי שאנחנו מאבדים בהדרגה את שפיותנו, את יכולתנו להיות גאים בהישגנו וכתוצאה מכך גם את זהותנו העצמית. אנחנו מתחילים להאמין בקריקטורה מעוותת של ישראל כמשקפת את ישראל. ולא היא: ישראל אינה הגרועה במדינות. היא אחת הטובות בהן.

לא שכחתי את הכיבוש ואת מחירו - ולא שכחתי גם שהסדר שלום אמיתי מצוי מעבר לפינה, במרחק נגיעה. לא שכחתי שהעולם הערבי הכיר בישראל ומצהיר בפומבי, בשפתו, על רצונו בשלום איתנו, תמורת מחיר לא בלתי-נסבל, מקובל על שני העמים. צריך רק להתגבר על אי-אמון הדדי.

קראתי מחדש את הדו"ח של ועדת האו"ם מ-1947 שהמליצה על כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. חברי הוועדה הכירו בזכותו של העם היהודי למולדת משלו, אף שהקציבו לו לשם כך שטח המספיק לקליטת עוד מיליון מהגרים יהודים. לא יותר. וקראתי את דבריו של הנציג הסורי באו"ם שבשם הליגה הערבית הסביר ארוכות כי מוצא היהודים מה"כוזרים", כלומר מ"שבטים רוסיים-מונגוליים" ולכן "היהודים אינם אומה". העם היהודי, אמר הדובר הסורי לפני 60 שנה, הוא פרי המצאה של הציונים.

גם אם העם יהודי הוא "המצאה" ( לפי אחת התיאוריות הפופולאריות כיום כל אומות העולם, כולל הפלסטינים, הן "המצאות", "קהיליות מדומיינות" ), זו אחת ההמצאות הגדולות בתולדות האנושות ב-2500 השנים האחרונות. וכך גם מדינת ישראל.