להחשיך את המסך, או שלא?
היא מגישה תוכנית, אבל מתנצלת על העיסוק בתקשורת. את המכשיר היא בכלל זרקה מהבית, אבל בלי התחייבות שזה יהיה לנצח. אפרת שפירא-רוזנברג - והטלוויזיה
הם ישבו כולם עם מבט זגוגי בעיניים, ובהו. פשוט לא זזו. נדבקו למסך כמהופנטים. אחרי שמונה חודשים של גמילה, כל מפגש עם הטלוויזיה נראה בדיוק ככה. הילדים שלי הפכו למסכנים שרצים לשכנים או לסבא וסבתא כדי ליהנות ממנעמי המכשיר. “זו לא חכמה למנוע מהם הכל - תראי איך הם מתמכרים עכשיו", אמרה סבתא, וצדקה. אבל עדיין, בתום הביקור, חזרנו הביתה אל החלל נטול הטלוויזיה שלנו, אל שעות הציור שהתרבו, אל משחקי התפקידים, ואל התחפושות שכבר מזמן לא יוצאות מהארגז רק בפורים.
ובכל זאת, על אף שעשינו את הצעד הזה לפני כבר לא מעט חודשים, היחס שלי אליו הוא די אמביוולנטי, ואולי הוא משקף את היחס שלי אל המדיום הטלוויזיוני כולו, אשר חושך ואור משמשים בו בערבוביה. כי מצד אחד יש בו חושך - והרבה, עד כדי כך שלפעמים המסך נראה כפי שנראתה תל אביב השבוע, עת החשיכה את עצמה למען כדור הארץ. מיותר להיכנס לפרטים, אבל את כל תחלואי החברה הישראלית אפשר למצוא גם על המסך- תככנות, תחמנות, שטחיות, צעקנות, כוחנות, פורנוגרפיה, אלימות, פדופיליה וגם סתם טעם ממש זול ורע מאד. אבל מצד שני, יש בו גם אור- סרטים דוקומנטריים מרגשים, תחקיר חשוב פה ושם, דרמות משובחות, אולי איזו קומדיה שנונה באמת, או תוכנית אקטואליה שבה עורכים דיון ציבורי אמיתי ועקרוני.
וזה המקום גם לגילוי נאות ולנימה אישית - בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר ויותר במדיום הטלוויזיוני באמצעות מספר תוכניות בערוץ המסחרי. בחלקת האלוהים הקטנה (ונטולת הרייטינג) שלנו, אנחנו מנסים להעלות נושאים שנראים לנו חשובים, לתת קול, ביטוי ופנים לכל חלקי החברה הישראלית, וגם להיות מעניינים ואטרקטיביים לצופים. אתגר לא קטן שבו אנו רואים, מבלי להתחסד או להצטדק, באמת סוג של שליחות (וכמובן גם סוג של פרנסה...). אבל עדיין, כשאני פוגשת מישהו שלא ראיתי זה מכבר, ועולה השאלה הנצחית: "ומה את עושה היום", עודני נושמת עמוק, ובחצי נימת התנצלות אומרת שאני כרגע "בעיקר בתקשורת". כי גם לי עצמי יש יחסים לא פתורים עם המדיום הזה, עם מה שהוא מייצג, ועם העולם האסוציאטיבי שהוא מעלה, לטוב ולרע. וביני לבין עצמי, מעת לעת, גם עם זה שאני בכלל שם.
אבל עם זה שהכי קל להצטרף לטרנדים האחרונים ולהגיד שהכל שם זבל, וש"אנחנו" צורכים רק תרבות גבוהה, זה באמת קצת יותר מורכב. מצד אחד, גם בספרות יש איכות ויש רבי מכר שטותיים, גם בקולנוע יש קישלובסקי ויש הוליווד, גם על בימת התאטרון יש מחזות זמר, ויש חנוך לוין, וגם באינטרנט יש פורנוגרפיה, אבל יש גם ים אינסופי של ידע נגיש. ואם בגלל "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" נפסיק לקרוא, אז נפסיד גם את עגנון. ואם בגלל "הלהקה" נפסיק ללכת לתאטרון, אז נפסיד גם את "המלט". ואם בגלל איזה סרט חתונות טיפשי (שאני אפילו לא יודעת לנקוב בשמו) נפסיק ללכת לקולנוע, אז נפסיד גם את "מחבואים". מצד שני, יש את הישרדות, שרק עבורה כדאי להחשיך את המסך לנצח...
בסופו של דבר, כמו הרבה דברים אחרים גם הטלוויזיה היא כלי, שבידנו - הצרכנים והיצרנים שלו כאחד - להחליט איזה תוכן לצקת לתוכו- נמוך, צעקני ופורנוגרפי, או תרבותי, מעורר מחשבה וכן, גם מבדר, במובן הטוב של המילה. וכן, ניתן גם לבחון שוב את התוכן הזה מעת לעת, ולהחליט מחדש, כי שום דבר אינו לנצח. כך שבינתיים, נראה שגם אני וגם הילדים שלי, נמשיך לחיות על הרצף שבין ניתוק מוחלט להתמכרות קצובה, בין אהבה לתחושת קבס, בין תחושת שייכות לזרות מוחלטת. צפייה מהנה.
