שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הפסנתרית

    בפרק הראשון של "גולם במעגל" יושבת הגיבורה בתחנת משטרה וקוראת את "משפחת מושקאט" של בשביס זינגר. היא חייבת למצוא את האיש שהיא אחריו, כך קבעה צוואת סבתה: "לשמור על החבר היחיד שהיה לה מאז עלתה לארץ 'משם'"

    בשעות הערב המוקדמות היה לי ברור שאיבדתי את שני חתולי הרחוב שלי, אף על פי שרק אחד מהם חיפשתי ברצינות. איש לא היה טורח לאסוף אליו את החתול הזקן שהלך לי לאיבוד. קשה להרעיף חיבה על מי שרואה מקרוב את סוף הדרך, בעיקר אם הוא זקן.

     

    דני אורנשטיין, הצעיר הזה, שמתחנף בערמומיות אל כל אשה ברחוב, מטריד אותי פחות. בשנתיים האחרונות הוא נעלם לפעמים, אבל תמיד חוזר לפח הקבוע שלו, פחות או יותר, שזה ברחוב הרואה שברמת גן. במקרים שהוא מתעכב יותר מיומיים שלושה בפח אחר אני יודעת שצריך להתחיל לספור סימנים רעים.

     

    הערב, ארבעה ימים אחרי שדני לא חזר לדירה, היה לי ברור שעוברת אורח אספה את המותק הזה אליה. היא בטח לחשה לו באוזן שמאז פגישתם המקרית קיבלו החיים העצובים שלה ריח של קטורת ובתוך תוכה היא כבר מקווה שהוא יאהב אותה לעולם ועד. ההתפכחות שלה תהיה קשה ונרגשת.

     

    החניתי את האוטו ברחוב הרצל, קרוב לכיכר אורדע, והלכתי לחפש את החתול הזקן שהולך לאיבוד לעתים קרובות בגלל זיכרון רע. אף אחד מהחברים שלו לא ישב על הספסלים, אולי בגלל החושך שירד מזמן. לאט לאט חזרתי לרחוב הרצל. אני תמיד הולכת לאט כשאני מרגישה שצריך לספור סימנים רעים מאוד. תכונה שירשתי, כנראה, מגברת סתיו, אמא של אח שלי.

     

    בימים שהיא מרגישה שסכנה מרחפת על החוסן שלה היא מטעימה הברות ומחדדת עוד קצת את תנועות הידיים. פגישה איומה עם הסימן השני והשלישי מאפירה את פניה. כשהסימנים רבים במיוחד והמשבר הגדול מתמהמה, היא שוכחת להסתיר את צליעתה - משם. גם כשארזתי את המזוודות כדי לעבור לדירה שסבתא חנה הורישה לי היא צלעה ושתקה, צלעה ושתקה - ופניה אפורות.

     

    לא צווים משפטיים ולא כתובה חתומה בידי גדולי הרבנים לא היו מוציאים אותי מהמחנה הקטן שלה, אבל סבתא חנה, שידעה שהנפש של הבת שלה מרוסקת עוד משם, זכרה אותי. ומה שהחוקים לא היו מצליחים לעשות, עשתה הצוואה המפורשת של סבתא חנה. לא בלי תמורה, אבל זו היתה הצד הסימפטי בסחר מכר, שהוא חלק בלתי נפרד ממשפחת סתיו הקטנה: אחרי מותה תעבור נכדתה לדירה שלה, שכּן היא צריכה לשמור על הזיכרון הרע של מר פולנסקי, החבר היחיד שהיה לה מאז עלתה לארץ - משם.

     

    נכנסתי לתחנת המשטרה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. אף פעם לא ביקרתי קודם בתחנת משטרה והמבט המשועמם שגלגל אלי היומנאי היה מביך. בטוח שהפרעתי לו לקרוא בעיתון ספורט ישן.

    "מה אני יכול לעשות בשבילך?"

    אמרתי לו שאיש חשוב, כנר מפורסם מפולין, השוהה בארץ מאז שצבאות הברית שִחררו אותו ולא הספיק ללמוד את השפה, לא חזר הביתה.

     

    השתדלתי לעשות עליו רושם ולפי הפנים העייפות שלו - נכשלתי. אם דני היה שומע אותי, הוא היה מסתלק מהתחנה כי הוא משפטן, וניסוחים ענייניים מאוד חשובים לו. זו גם אחת הסיבות שאנחנו לא נגררים לשיחות ארוכות. הוא משוכנע שאני מערבבת נושאים שאף אחד לא מבין את הקשר ביניהם ובקטע האחרון מסיקה מסקנות שלא נובעות משום דבר שפטפטתי.

     

    "אין לך מה לדאוג זה רק כמה שעות".

    "הוא תמיד חוזר הביתה לפני שש בערב". התעקשתי.

    "אז אולי הפעם זו פעם ראשונה?"

    "אולי לא?"

     

    היומנאי התעייף מהשיחה וביקש ממני סליחה כשפיהק. אני בירכתי אותו ב"לבריאות".

    "תחכי קצת בצד, עוד מעט יבוא מישהו וידבר איתך".

    התיישבתי בכורסה הקרובה לדלת הכניסה.

     

    בזמן האחרון הזיכרון מהתל במר פולנסקי לעתים קרובות והייתי מוכרחה להודיע במשטרה. החושך כבר ירד מזמן ואסור למר פולנסקי להסתובב בחוץ כשיש רוח קרירה. מר שטארק, החבר שלו מהשדרה הסמוכה לבית שלנו, אמר לי שהוא ראה אותו אחר הצהריים, יושב על הספסל שלו, בלי מצב רוח לדבר ועושה הרבה מחשבות עם עצמו.

     

    מר שטארק לא יודע שמר פולנסקי לא אוהב שקוראים לו כשהוא שקוע בעולם האחר שלו, זה שמקרין לפניו תמונות משפחתיות שמעבירות בו צמרמורת. צריך לפתות אותו לדבר לפני שהוא חוצה את הגבולות, ואם לא מצליחים כדאי להניח לו להתרפק קצת על התמונות המשפחתיות של פעם ורק אחר כך להזמין אותו בעדינות לסביבה שממנה יצא.

     

    "תיכנסי לחדר השני משמאל, מישהו מסכים לקבל אותך אפילו שהוא עכשיו לא תורן." השוטר תופף בעיפרון צהוב על השולחן.

     

    נקשתי על הדלת ואף אחד לא קרא לי. רק אחרי כמה פעמים שמעתי את ה"כן" ונכנסתי.

    "חשבתי שזה איזה עכבר שעבר על יד הדלת שלי". הוא אמר את הדברים בכובד ראש.

    "אני מצטערת".

    "אין לך מה להצטער. תתחילי לאכול, אולי יהיה לך כוח".

    "בסדר".

    "מה בסדר?"

    "אני אתחיל לאכול".

    "אבל זה לא אומר שכבר יהיה לך כוח, חוץ מזה את לא הכי רזה. תגידי, מישהו הלך לכם לאיבוד?"

     

    השוטר הוציא בלוק מתוך המגירה.

    "כן, זה נכון".

    "מה נכון, שאת לא הכי רזה בעולם או שמישהו הלך לכם לאיבוד?"

    "שני הדברים".

    "איך קוראים לזה שהלך לאיבוד?"

    "מר פולנסקי".

    "איך השם הפרטי שלו?"

    "זה מתחיל ביו"ד, אני חושבת שיוחנן".

    "מז'תומרת את חושבת?"

    "אני לא בטוחה".

    "אנ'לא מבין אותך, מי את בשבילו?"

    "יש לנו קצת קשרים משפחתיים".

     

    "מז'תומרת?" השוטר לא רשם מילה בדפים שהוציא מתוך המגירה, אבל הפסיק לשרבט על גבי העיתון.

    "זאת אומרת שהוא קרוב של סבתא שלי שנפטרה".

    "נו", הוא לא רצה שאמשיך.

     

    "הם הכירו עוד בפולין, והם היו לבד בארץ, והם שמרו אחד על השני כי אחרים לא שמרו עליהם".

    הוא שנא אותי.

    "סבתא שלי כתבה בצוואה שלה שאני אחראית עליו".

     

    נגמר לי הרוק בפה.

    "טוב, בואי נתחיל מהתחלה. איפה אמרת שהוא גר?"

    "ברחוב הרואה 76".

     

    הוא רשם תחילה על גבי העיתון, מחק וחזר ורשם בדפים שהוציא מהמגירה.

    "איך קוראים לאבא שלו?"

    "אני לא יודעת".

    "מז'תומרת?"

    "זאת אומרת שהוא כבר גדול גדול, עוד מעט בן שמונים".

    "מה זה קשור? שיהיה בן מאה, שיהיה בן מאתיים. אבל איך קוראים לאבא שלו?"

    "אני באמת לא יודעת".

    "אז תגידי שאת לא יודעת ואל תספרי לי שהוא בן מאה".

     

    השוטר לא כעס עלי ממש, רק ביקש שאדע מאין באתי ולפני מי אני יושבת.

    "מה את בשבילו?"

    "קרובת משפחה וגם שכנה, זאת אומרת שאנחנו גרים דלת ליד דלת".

    "איך קוראים לך?"

    "מיקי סתיו".

     

    השוטר הכניס לפה את הקצה העליון של העט ועשה לא לא לא עם הראש.

    "מז'תומרת מיקי?"

    "זאת אומרת מיכל".

    "אז תגידי את זה מהתחלה כששואלים אותך, טוב שאת לא אומרת שקוראים לך פונקי. ואיך קוראים לאבא שלך או שהוא גם כן גדול ואין לו שם".

    "אביגדור סתיו".

    "זה זה שהיה פעם במשטרה?"

     

    עיניו התרככו.

    "לא".

    "ממשמר הגבול".

    "אני חושבת שלא".

    "טוב, מתי ראית את השכן שלך פעם אחרונה?"

    "בערך בתשע בבוקר לפני שיצאתי מהבית".

    "ויותר לא שמעת ממנו?"

    "אני יודעת שהוא היה עם חבר שלו בגינה הקטנה ברחוב הרואה בערך בארבע אחרי הצהריים".

    "אל תצחיקי אותי. היית פה כבר בעשר, אולי הוא חזר?"

    השוטר הרים את השפופרת. "נו, מה המספר?"

     

    מר פולנסקי ימות מפחד אם הוא ישמע קול זר. אולי הוא לא ימות אבל בטוח שהוא לא יענה לקולות זרים וזה אולי יפחיד את השוטר.

    "אין תשובה. את יודעת איפה הוא יכול להיות עכשיו?"

    "לא".

    "את בטוחה שהוא לא סובל מזיכרון רע, זותומרת שהוא שוכח איפה הוא?"

    "הוא לא סובל מזה".

    "זה כבר קרה פעם?"

    "לא".

    "את בטוחה שאין לכם קשר לזה ממשמר הגבול?"

    "אני חושבת שלא, אבל אני אשאל את אבא שלי".

    "תשאלי, תשאלי, זה באמת מעניין אותי".

     

    השוטר קם מהכיסא ומתח את שרירי הגב שלו. לא הייתי בטוחה שהחקירה הסתיימה ונשארתי לשבת.

    "אם את רוצה לצאת לחפש עם הניידת אז תחכי בחוץ ליד האיש שחיכית מקודם ויקראו לך".

    הלכתי קרוב לקירות של המסדרון והתיישבתי קרוב ליומנאי.

     

    כבר שנים שאני מסתובבת ובתיק שלי ספרים באנגלית, בכריכה רכה, כי שנים אני מתכננת לקרוא במקור את היצירות החשובות באמת. דני אורנשטיין לימד אותי להאמין שלקרוא את היצירות במקור פירוש הדבר להרגיש את האיכות הנדירה שלא עברה את מסננת הבינוניות של המתרגם. אני ממשיכה לקרוא את היצירות החשובות בעברית, אבל מסתובבת עם יצירות מקוריות באנגלית.

     

    לעתים קרובות קורה שכריכת הספר שאצלי בתיק מאבדת את צורתה, ואז אני מחליפה את היצירה באחרת, שגם לגביה שוכנעתי כי הדקויות של השפה האנגלית אינן משתקפות בתרגום העברי שעשה עוול למחבר המהולל.

     

    בוקר אחד, כשמיהרתי לקחת את מר פולנסקי לקופת חולים, חיפשתי מפתחות והוצאתי מהתיק אחד הספרים של בשביס זינגר שהתפרק לשלושה חלקים. דני היה מזועזע ואמר לי שרק לפני כמה חודשים הספר הזה היה חדש. הבטחתי לו שיותר אני לא מכניסה לתיק ספרים בכריכה רכה.

     

    "נכון שזה אחרת לקרוא את זה במקור?"

    "אני לא בטוחה". הייתי זהירה.

    "כי את כנראה לא שולטת מספיק טוב בשפה. כבר אמרתי לך לקחת קורס בשגרירות, את זוכרת?"

    זכרתי.

    "יכול להיות שאם תשלטי יותר טוב בשפה תצליחי לעלות על כל הניואנסים הקטנים".

    "אבל בשביס חושב ביידיש".

    "יכול להיות שבשביס חושב ביידיש כשהוא כותב, אבל את מסכימה שג'יימס בולדווין, גרהאם גרין, סקוט פיצג'ראלד שאת כל כך אוהבת לקרוא, או וירג'יניה וולף, חשבו באנגלית כשהם כתבו את הספרים שלהם".

     

    דניאל אורנשטיין שולט גם בספרות.

     

    "מה את קוראת?"

    ישנתי כששמעתי את הקול של השוטר שרשם בבלוק שלו את הפרטים של מר פולנסקי. הוא נשען על הדלפק של היומנאי וחייך אלי בנחת.

    "זה משהו של בשביס זינגר".

    "מה?"

    "משפחת מושקאט".

    "לא, מה אמרת מקודם".

    "שזה ספר של בשביס זינגר".

    "כותב ספרים?"

    "כן".

    "בעברית?"

    "ביידיש אני חושבת".

     

    השוטר נאנח.

    "מה שעה?" רציתי להתפייס.

    "עוד כמה שעות בוקר", הוא פיהק. "אני רואה שאף ניידת לא מגיעה. תראי, אולי תחפשי אותו עוד קצת בעצמך ואם לא תמצאי אותו תבואי עוד פעם, בסדר?"

     

    הכנסתי את הספר של בשביס זינגר לתיק. השעה היתה אחת אחרי חצות וכבר ידעתי שבחושך הזה אני מקסימום אעז להיכנס לחדר המדרגות בקריאות הצילו שיפחידו את השוטר שאורב לי.

    "אתה צודק, אבל אני חיכיתי לניידת".

    "אני בטוח שלא חיכית לי".

    הוא גיחך בקול רם והיומנאי הסתיר את חיוכו בעזרת עיפרון שתקע בין שפתיו.

     

    פתחתי את הדלת לדירה שלנו בזהירות. הרגל ישן מבית סתיו - שם לא שומעים אף פעם אם נכנסת הביתה או ביקרת בשירותים. בבית משפחת סתיו אנשים לא הולכים - הם מרחפים בשקט, בדרך כלל קרוב לקירות. לכן זה היה רק טבעי שעמי הקטן ואני נסגל לעצמנו את העצבנות שחלחלה באוויר.

     

    נטפלתי למשקוף של החדר, שעל קירותיו היו הרבה אנשים מפורסמים, ומצאתי את דני ישן במיטה של סבתא חנה. הוא עדיין לא אבד לי לעולם ועד. יצאתי למטבח ומצאתי את קורי החושך מְפַנים מקום לקרניים החיוורות של הבוקר. על השולחן עמדה קופסת קרטון שהבאתי מהירקן אתמול בבוקר. לא הספקתי לפזר אותה וגם דני אורנשטיין שכח כנראה. לחתולי רחוב חינניים יש זיכרון רע, בעיקר לימי הולדת.

     

    דאגתי לך היה רשום בטוש אדום על ארבע דופנות הקופסה. שלפתי משידת הטלפון את הטוש הכחול ורשמתי בסוגריים: גם אני.

     

    העמדתי את הקומקום על האש וראיתי שדני לא שם לב שהקפה השחור רותח. רשלנות מסוג כזה היתה עלולה לגרום בבית משפחת סתיו לשערורייה כל כך גדולה, שאפילו התעלפות של אחד הילדים לא היתה מרגיעה את רוחה הסוערת של בעלת הבית. הזזתי מעט את הכירה כדי לוודא שהסימנים השחורים לא גלשו מאחוריה על הקיר. הם גלשו, והכירה הישנה של סבתא חנה השמיעה צליל מתכתי שהרעיד את המטבח.

     

    "מיקי, את פה?"

    נכנסתי לבקש סליחה.

    "מתי באת?" הוא המשיך לישון אף על פי ששאל שאלה הגיונית.

    "קודם".

    "זה לא בסדר שלא השארת פתק".

    "מר פולנסקי לא בבית".

    "וְ -"

    "באתי להשאיר פתק שאני חוזרת לחפש אותו".

    "לא מבין".

    "אני אתקשר למשרד שלך".

    "אני מחוץ לעיר היום".

    "טוב".

    "מה טוב?"

     

    הייתי קצת עייפה מהחתול החינני שבילה איתי שנתיים. עכשיו הוא היה מיותר בדירה של סבתא חנה זכרונה לברכה. "אני הולכת לחפש אותו עוד קצת".

     

    הלכתי לאורך הקירות בשקט בשקט, כמו בבית הישן. חדר המדרגות היה חשוך. קצת פחדתי כשפתחתי את הדלת של מר פולנסקי. הוא לא היה בדירה, והרגשתי שהבוקר החדש הזה עם הקרניים המפויסות שלו מכין לי סימנים רעים. הסימקה חנתה בקצה העלייה, קרוב לרחוב הגִּלגל. לא העזתי לעלות למעלה כי ראיתי איש אחד מגלגל את הטריומף שלו בירידה ופגישה בינינו, בשעה זו של הבוקר, היתה יכולה להתפרש כהתגרות בוטה בסימן רע.

     

    אבל, אבל, על הספסל הראשון בגינה זיהיתי את מי שאבד לי כמעט לכל החיים. ראשו היה שמוט על כתפו השמאלית ברפיון מדכא. רצתי אליו והתיישבתי על ידו. לא ממש קרוב, כדי שלא ייבהל ואחר כך ימות. פניו המקומטות היו אפורות ושפתיו רטטו. חיבקתי חזק את הכתף שלו ושמתי עליה את הראש.

     

    השרוול של הסוודר שלו היה מלוכלך בנזלת שהתייבשה ושרוכי הנעליים היו פרומים. הוא היה איש מסכן ועלוב ואני הרגשתי שזרקתי בוץ בנוח איש צדיק של סבתא חנה.

     

    מר פולנסקי פקח את עיניו לאט לאט, אבל השאיר את ראשו שמוט הצידה.

    "דאגתי לך מר פולנסקי, אִיךְ אוֹב גזארג פאר דיך".

    מר פולנסקי חיפש משהו במכנסיו הריקים.

    "מפתחות?"

    הוא הנהן בראשו.

    "איבדת אותם?"

    "וייס נישט".

     

    מר פולנסקי לא הצליח לקשור את שרוכי הנעליים בגלל השיעול היבש שלו, שכנראה הכאיב לו. ראיתי שלפת את החזה בכוח בכל פעם שהשתעל. ירדתי על הברכיים וביקשתי סליחה כשקשרתי את השרוכים בנעליו.

     

    "בוא נלך הביתה." עזרתי לו לקום. "נשתה קצת תה עם קוניאק ואחר כך נישן".

     

    הבוקר כבר התיישב על צמרות העצים ועוד מעט יירד לרחוב הרואה. הלכנו שלובי זרוע, כי מר פולנסקי היה מוכרח להישען עלי בגלל הכבדות של סוף הדרך. שוב פתחתי את הדלת שלו והלכתי איתו אל הכורסה החביבה עלי. הג'נטלמן העייף לא הסכים להתיישב בה. הוא הצחיק אותי. "זה לא נורא אם פעם אתה תשב פה".

     

    הכורסה החומה היתה "שלי". רק לפעמים, כשהיה חוצה את הגבולות וחוזר לעולם הטוב של פעם, היה שוכח את עצמו ומתרווח בה.

     

    "מר פולנסקי, המפתחות שלך בדלת. אני עוד מעט אדבר עם הדוקטור בטלפון ונשמע את התוצאות של הבדיקות. קרה משהו?" היתה לו הבעה של תמיהה.

    "עבודה".

    "אה, אני לא עובדת ביום שישי".

     

    נישקתי אותו על המצח ויצאתי לדירה של סבתא חנה. רק אחרי שסגרתי מאחורי את הדלת תפסתי שלא נעלתי אותה כשירדתי לחפש את מר פולנסקי.

     

    "נו, מצאת אותו?"

    שמעתי את המים זורמים במקלחת ונטפלתי עוד קצת לקירות המובילים לחדר האמבטיה.

    "כן, מצאתי אותו".

    "התקשרו מהמשטרה".

    "מתי?"

    "קודם".

    "אני אגיד להם שהוא הלך לבקר חבר".

    "ממתי הוא מבקר מישהו?"

    "מתמיד".

     

    דני חייך כמו הגיבורים המפוארים ברומנים של הוצאת מזרחי, שבסופם הבחור

    מתעשת, ונושא לאשה את מי שהציק לה לאורך כך וכך עמודים. הרומנים האלה הדביקו אותי באמונה אדוקה שבסוף הכול מסתדר בחיים ושאנחנו בכל זאת נזדקן ביחד. אומנם, דני טורח להזכיר לי שלא אני היא הליידי המילטון של חייו, אבל אני מתעלמת מההכרזות שלו כי אני יודעת שדני אורנשטיין לא נולד להיות לורד נלסון.

     

    "אתה רוצה משהו ליד הקפה?"

    "פרוסה".

     

    אם יום אחד יתברר לי שטעיתי, ושדני אורנשטיין הוא בעצם לורד נלסון, אני אתפרק לרסיסים כמו שקרה לגיבורות ברומנים אחרים, לא בהוצאת מזרחי.

    "לא שמעת?"

    המים הפסיקו לזרום.

    "מה?"

    "את קצת כועסת".

    "לא, אני קצת עייפה".

     

    דני התיישב על הכיסא של אמצע השולחן והכניס לתוך עיני מבט משועשע. אני כנראה אף פעם לא אדע להחזיר מבטים, מפני שאם הולכים עם האף בקיר מתאבנים כשמתיישבים במרחק מה ממנו.

     

    "אמא שלך צלצלה לשאול אם מצאת אותו".

    "אני אתקשר עוד מעט," סובבתי את הספל בין כפות הידיים.

    "אמרתי לך שאני נוסע לחיפה לסוף שבוע?"

    "לא, אבל תמסור דרישת שלום להורים".

    "בטח". הוא משך לי בקוקו ואחר כך באוזן. "את כועסת קצת".

     

    אני הייתי רצינית וכמעט בכיתי כשאמרתי לו שאני עייפה, ושנהיה בקשר טלפוני ביום ראשון. אומנם, אסור לעשות הסכמים עם חתולי רחוב חינניים, ובכל זאת, למען ההרגשה הטובה, קובעים איתם דברים אפילו אם הם לא יכולים לעמוד בהם.

     

    • פרק ראשון מתוך "גולם במעגל" של לילי פרי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "גולם במעגל"
    עטיפת הספר
    לילי פרי
    צילום: ירון ברנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים