שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האקס של החברה שלך: משוואה עם נעלם ידוע

    כשלבחורה יש אחד שלא צריך שם, כי מיד כולם יודעים במה דברים אמורים, נורית האזהרה נדלקת ומהבהבת, יחד עם קול אזעקה רמה. אם היינו בספרינגפילד, זהו הקטע בפרק בו הומר סימפסון מחרב הכל. אבל אנחנו שלוש חברות שיצאו לפאב

    ישבנו על הבר. שלוש בחורות, שלושה סוגי משקאות שונים. מם ליפפה באריסטוקרטיות את כוס היין הלבן, כהרגלה. קרן לגמה בייליס באיטיות (זה המשקה היחיד שהיא מכירה), ואני הבטתי בעגמומיות בצ'ייסר וויסקי שעמד לפני. ככה אני אוהבת את השתייה, כמו את האהבות שלי - מהירות וקצרות, קולעות ומרירות, רק שלא ישרוף.

     

    הפאב המה אנשים, ובראש שלי מחשבות התערבבו זו בזו כמו זרים בקניון, מחפשים בקדחנות אחר מציאוֹת, לא קולטים שהם פוסעים הלוך ושוב באותם מסדרונות מצטלבים.

     

    קרן היתה הראשונה שסיימה לשתות, ובאותה פתאומיות שהניחה את הכוס על הדלפק הכריזה שהיא "נגמלת". אני חושבת שגם מבעד לעלטה, השיניים שחשפתי בחיוכי בהקו בלובנן. "אני לא חושבת שכוסית בייליס פעם בחצי שנה יכולה להיחשב לאלכוהוליזם", אמרתי.

     

    "לא, נו", חייכה קרן, "נגמלת ממנו".

     

    "אה", אמרה מם ולגמה מהיין. אני רק נתתי בה מבט חד ונוקב. עצם העובדה שהמילה שבחרה היתה "ממנו", שלא הוזכר שם מפורשות, אמרה הכל.

     

    כשלבחורה יש אחד שלא צריך שם, כי מיד כולם יודעים במה דברים אמורים, נורית האזהרה נדלקת ומהבהבת, יחד עם קול אזעקה רמה. אם היינו בספרינגפילד, זהו הקטע בפרק בו הומר סימפסון מחרב את הכל. לוחץ על הכפתור הלא-נכון במפעל הגרעיני. חשבתם שאחמדינאג'ד הוא האיום האמיתי? אז זהו שלא.

     

    אותו בחור, "האקס המיתולוגי", "מיסטר ביג", "האחד", איך שלא תכנו אותו (ואתם לא תכנו אותו. רק תהנהנו בשקט ותשפילו מבט) ממש לא חייב להיות קטן, מרושע ומזוקן. עם או בלי מבטא, הגבר הזה, לא משנה אם נכח בחייך שנים, ימים או תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים, תמיד יישא אותך על כנפי הדמיון אל מחוזות בנפשך בהם לא זורחת השמש.

     

    מילא אם היתה "נגמלת" מבראד פיט

    כן, היא "נגמלה". כיאה לקבוצת תמיכה אמיתית, זה השלב בו חברי הקבוצה אומרים "אוהבים אותך, קרן" ובעצם מהרהרים חרש: מילא אם היתה "נגמלת" מבראד פיט. נניח היתה איזו ג'ניפר אניסטון שדופה ושברירית, הנאלצת לצפות באקס המהפנט שלה מתרבה בקצב של פופקורן תחת כל צהובון רענן. אבל הוא? מה יש בו בכלל?, ילדון קטן באמצע שנות ה-20 לחייו, שעדיין חוסך לטיול ומתלבט אם ללמוד מנהל עסקים בשביל הפרנסה או תולדות המזרח הקדום בשביל נפש האנתרופולוג המיוסרת שלו.

     

    מם סיימה את היין. עכשיו היא שיכורה, אז היא מצטרפת לשיחה עם תובנות משלה. "אני לא מאמינה שאת בכלל מתלבטת", אמרה ועיניה נצצו. "נניח, אצלי, כשנגמר הקשר עם גימל..."

     

    אם תהיתם בשלב זה, מם אינה חברה בשב"כ. אני מכנה אותה מם מטעמי דיסקרטיות. אבל לגימל אנחנו באמת קוראות גימל. כולנו. קרן ואני וקרן הבהרנו שאין ביכולתנו לשמוע את השם הזה לעולם בפיה או בפי כל אחד אחר. די. חאלס, מאוס!

     

    כן, למם היה את גימל. שלושה חודשים של אהבה בוערת, יחסים שהיו כה לוהטים עד שעלו בלהבות וירדו לטמיון. מאז, כל גבר שחולף בחייה, אקראי ככל שיהיה, מושווה אוטומטית לאותו גבר ב"גימל הידיעה". כי גימל ידע לבשל והיתה לו משפחה מדהימה. הוא אהב לרקוד, לפנק ו... לפתע אני עוצרת. קרן ומם מנהלות ביניהן איזה דו-שיח קלוקל, כפי שרק שתי בחורות שאינן יודעות לשתות בפאב מסוגלות לנהל.

     

    המילים "ואז", "צריך מישהו חדש", ובעיקר השמות של ההוא ושל גימל נזרקים לחלל האוויר יותר מדי פעמים מכדי שארגיש שאני מפספסת משהו. אני מתחילה להתבונן בהתרחשויות מעברו השני של הבר, כמו האנתרופולוג המהולל שהגבר של קרן מפנטז להיות (לקוראות הפולניות, הסירו חשש מלבכן, הוא נרשם למנהל-עסקים.

     

    בין כל ההתרחשויות הסמי-רומנטיות שנרקמות להן על הדלפק ממול, אנשים רוקדים. כמה בחורים מקפיצים משקה זול-מדי בפינה, חוגגים משהו הנע בין קידום בעבודה ל"אחי, מזל"ט, גילית שהלב שלך בסוף עובד בסדר, אז בוא נהרוס את הכבד". כמה בנות מנענעות כאילו אין מחר.

     

    קרן מעלה זכרונות עבשים מ-2005

    אני מביטה, מדוכדכת, בצד שלי, שלנו, של הבר: שלוש גראציות שנראות מצוין, במיטב המחלצות, צעירות, פנויות, אטרקטיביות, יושבות על כסאות גבוהים מדי, עם הבעות קפואות מדי. מדסקסות את האירועים דאשתקד משל היו מבזק החדשות האחרון מהשטחים. קרן מעלה זכרונות עבשים מ-2005 ומם מתבלת את השיחה בתגובה הדמיונית שגימל היה משתמש בה.

     

    "אולי מספיק?" אני אומרת באומץ. קרן ומם נותנות בי מבט של סוהר בנידון למוות. אני מחליטה, לשם שינוי, ללכת על כל הקופה: "אנחנו בפאב טרנדי, סוף סוף יוצאות לבלות שלושתנו יחד. אין מחר עבודה או לימודים, כולנו לבושות סססססוף", עכשיו הן חזרו לחייך, "ובמקום להינות מהשתיה, האווירה, החופש ו...טוב, נו, על-מי-אני-עובדת, הבחורים שיש למקום הזה להציע", החיוך שלהן מתרחב במבוכה, "כל מה שיש לכן לעשות הוא לקשקש על האקסים".

     

    החיוכים שלהן נמוגו כלעומת שבאו. "זאת אומרת, אהבתי את גימל כשהיית איתו, שנאתי אותו כשנפרדתם, וגם את, קרן, יודעת מה אני חושבת על הבחור שלך, בעיקרון רק דברים חיוביים. אבל, אולי נתקדם קצת?, תראו מה קורה שם", אני מחווה בידי על העבר השני של הבר, הארץ המובטחת. "יש המון אפשרויות והרבה אטרקציות, אפשר גם סתם לרקוד שם שלושתנו, לא חייבים בכוח כלום. אבל בטח שלא יקרה שום דבר מעניין אם נמשיך ככה לטחון את העבר עד דק".

     

    ההגנה סיימה.

     

    השיר ברקע מתחלף. אני מתפללת שאלת המוזיקה תהיה לצדי, שפתאום יתנגן מעל ראשנו It's raining men וכולנו נתפרע בריקוד בנות מטורף ומשולח-רסן. אבל במקום זה אנחנו זוכות ל"רכבת לילה לקהיר" של משינה. אין מסר חתרני, אין מוסר השכל סמוי בין השורות. רק שלוש בחורות מצחקקות, שנהנות מהרגע. או לפחות מנסות.

     

    האימייל של ורד

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המילים "צריך מישהו חדש" נזרקות לחלל האוויר
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים