רגע לפני שסוגרים מעגל

אמרתי לו: בוא. לא ידעתי מהיכן זה יצא כי חשבתי שזה נגמר, אבל זה מה שאמרתי. הוא הגיע. עייף מן הנסיעה, עייף מן השבוע. חיכיתי לו עם חיוך ופיג'מה.

"קפה"?

"לא, יין".

"שב".

"לא, אני רוצה לעמוד ולהביט בך".

איזה דז'ה-וו. חתול ועכבר. הוא חייב לומר את המילה האחרונה תמיד ואני עייפתי מלשחק את המשחק. שיעמוד, כבר לא היה בי כוח. מתיישבת על הספה בסלון, מפעילה את הטלוויזיה ולוגמת מן היין שמזגנו לנו. הוא מביט בי ושותק. פעם אהבתי את השתיקה שלו, היום זה כבר פחות קוסם. מביטה בו מבעד לכוס היין ונזכרת. מסמנת לו עם ידי 'בוא שב לידי', הוא מתיישב ואנחת רווחה יוצאת מפיו. העקשנות שלו היא זו שגמרה אותי. עקשן חסר תקנה. מצאתי עצמי יותר מוותרת ופחות מעריכה.

ידו מתרוממת לראשי, אצבעותיו אוחזות בגומיית השיער ומשחררות את שיערי ליפול על כתפיי. ידו עוברת על שיערי, מלטף ונושם אותי.

"התגעגעתי אלייך".

כן, גם אני. ידו עוטפת את כתפי ומושכת אותי אליו. גופי, כאילו קיבל עצמאות מחודשת, משתף איתו פעולה ואני מוצאת עצמי על חזהו כשהוא מצמיד לראשי נשיקה. ידיי אט-אט תופסות מקומן לצידי גופו, מחבקות אותו חזק-חזק, מצמידות אותו אליי. מרגישה לפתע במקומי הטבעי, בין זרועותיו, הכי מוגנת ובטוחה. שתיקה משתלטת על חלל הסלון ואני נזכרת כמה אהבתי אותה. כמה אהבתי אותו. האם עדיין?

"אני לא יכול יותר להמשיך"

מרגישה איך דמעות מציפות את עיניי מחדש. המריבות מתישות אותנו, את הקשר. הצורך העז של כל אחד מאתנו להיות 'צודק'. הצורך של כל אחד מאתנו להיות עצמאי. הצורך להיות ביחד מול הצורך להיות לבד.

"מה יהיה איתנו"?

"לא יודע, מתוקה. רק יודע שאנחנו מכאיבים יותר מדי בזמן האחרון. הדמעות שבעינייך, אני לא יכול לראותן יותר. אני יודע שזה בגללי".

משחזרת את דיאלוג השיחה שלנו בראשי, השיחה שחזרה על עצמה שוב, ושוב, ושוב, עד שנשברנו סופית. עד שהדלת נטרקה ולא העזנו לפתוח אותה בשנית. עד שהדמעות בעיניי יבשו סופית ואוזניי לא היו יכולות עוד לשאת את המילים. והנה אנחנו כאן על הספה בדירתי, יושבים מחובקים ושותקים. האם אין שום משמעות למילים שלנו? האם הזמן הוא כלי משחק בידנו? הוא רוצה לעבור לעיר הגדולה, לתל אביב. אני רוצה להישאר בחיפה. הוא רוצה להתקדם הלאה ולחיות את החיים.

אני לא מבינה מה רע בלחיות אותם כמו שאנחנו חיים. הוא קיבל הצעת עבודה ואינו מוכן לנסיעות האלה על בסיס יומי. אני לא מוכנה לעזוב את עבודתי. הוא רוצה שינוי. אני לא מבינה איך שינוי חיצוני וקוסמטי ישנה משהו מבפנים. הוא אוהב אותי. גם אני אותו.

הוא מוזג עוד יין לכוסות, מקרב לשפתיי את הכוס ומקרב את כוסו להרים לחיים. אני מביטה בו עם סימני שאלה בעיניים.

"אל תשאלי שאלות, מתוקה, תשתי".

אני כבר לא שואלת שאלות, בטח שלא אותו, ממזמן כבר לא את עצמי. אני הרי זאת שאמרה לו 'בוא', אז מי אני שאשאל. צליל הכוסות המתנגשות באוויר ממלא את חלל הסלון ואנחנו שוב שותקים. לוגמים באיטיות מן היין ומביטים. ידו מתחילה ללטף את גופי, בעוד ידו השניה מניחה את כוסות היין על השולחן. הריטואל הקבוע. המגע הכל כך מוכר. האצבעות שמכירות כל סנטימטר בגופי. הדרך שבה הוא נוגע בי, אף גבר מעולם לא נגע. השפתיים שלו שאני כל כך אוהבת.

כשנסענו לצפון בפעם הראשונה ביחד, ריחפתי בעננים. משהו בתוכי ידע שמעולם לא היה עיתוי מתאים יותר. חודש של התאהבות מדהימה ביופייה ואינטנסיבית. גילינו אחד את השניה וקילפנו את כל השכבות המגנות, שלפעמים רק הורסות ומסתירות. נרות, יין, ג'קוזי מבעבע, שמנים, מוסיקה שקטה. היה משהו מחשמל באוויר. המבטים אמרו הכל, המילים היו מיותרות. עכשיו אנחנו נמצאים בנקודה כל כך שונה. אותו מגע רך ועדין, אך האם גם אותה הרגשה?

בבוקר הבטתי בו ישן לצידי. נשימתו שלווה כל כך. גופו מונח בטבעיות לצד גופי. ידעתי שאני אוהבת אותו בכל נימי נשמתי. הערתי אותו עם כוס קפה, כמו בכל בוקר. נשקתי לשפתיו בעדינות. הוא משך אותי אליו, חזרה למיטה.

"את יודעת שאני אוהב אותך".

כן, גם אני. נפרדנו בנשיקה וידענו שזאת הפעם האחרונה.