תו השעה

הודעה זועמת שהגיע לדואר האדום ב-ynet היא כנראה הסנונית העגומה שמבשרת את תחילת עונת התווים אביב תשס"ח, ערב חג הפסח הקרב ובא. "קניתי בחנות כפר השעשועים, רח' ירמיהו 43, סנטר 1 בירושלים, עם תלושים לחג שקיבלתי ממקום העבודה. קניתי ב-40 שקלים, שילמתי עם תלוש של 50 שקלים. המוכרת סירבה להחזיר לי עודף או זיכוי, ואמרה לי לקחת עוד מוצר בשווי של 10 שקלים. כשסירבתי, היא החזירה לי את התלוש, ואמרה לי לשלם בדרך אחרת". התו, אגב, היה מסוג רב תו.

על מנת לסיים העניין לקחה הצרכנית פריט בשווי 10 שקלים, אך לאחר מכן לא ויתרה, והתקשרה למספר הטלפון המצוין על התלוש. המוקדנית שם אמרה שאינה יודעת מה עושים במצב כזה, זה תלוי בכפר השעשועים, ואיך הם מעוניינים לקבל תשלום באמצעות התו.

בדקנו את התו הספציפי שבגינו התלוננה הצרכנית. ראשית דבר, על גבו של התו נאמר, כי העודף מתשלום בתו זה "יינתן בתווים או בזיכוי בכל בתי העסק". כלומר, הקופאית בכפר השעשועים סיפקה (מן הסתם בהוראת הממונים עליה) פירוש יצירתי לרעת הצרכנים – בניגוד לאמור בתו עצמו.

אשר לתשובה שקיבלה הצרכנית במוקד הנפקת התו, שהוא באחריות קו אופ הריבוע הכחול, גם היא פגעה בזכויותיה. כאמור, על גבי התו נאמר מה המדיניות הקבועה בו לגבי החזרת עודף, ולחנויות המכבדות אותו אין חופש פעולה בעניין זה.

מכפר השעשועים נמסר בתגובה, כי "הם מקפידים על כך שכל הרוכש מוצרים בתווי קנייה מקבל עודף בתווים או בזיכוי. ללקוחה הנ"ל הוסבר כי בחנות אין עודף בתווים ולכן הוצע לה זיכוי ללא הגבלת תוקף וללא הגבלת מוצרים. הלקוחה התעקשה לקבל עודף במזומן ולכן היא התבקשה לשלם במזומן".

מכל מקום, הסיפור הלכאורה קטן הזה החזיר אותנו, ולא בפעם הראשונה, לימי קיץ 2005, עת קרסה רשת קלאבמרקט. באותם ימים גילינו כולנו כי אותם תווי קנייה תמימים ובלתי-מזיקים יכולים להיות השקעה רעה מאוד. עם העברת הדיון במצב הרשת המתמוטטת לבית המשפט הוקפאה תחילה היכולת לשלם בתווי קנייה בחנויות הרשת, ולאחר מכן, בתהליך מדורג, יכלו הצרכנים לחזור ולהשתמש בתווים, אך בכל פעם הורשו לשלם רק חלק מן הקנייה בתווים.

אנשים שברשותם היו תווים בהיקפים גדולים – שכן חלקם רכשו אותם בכספם, ולאו דווקא קיבלו אותם כשי לחג ממעביד, למשל – מצאו עצמם חסרי יכולת לממש אותם. את התמורה, מיותר לציין, שילמו מראש, וחודשים ארוכים שררה אי-ודאות ביחס לגורלה של השקעה זו.

פרשת קלאבמרקט, ולא רק היא, היתה בגדר לקח מר. נוסף עליה גילו הצרכנים, ועודם מגלים, כי עם השנים הוטלו עוד ועוד מגבלות על השימוש בתווים – ככל אשר יעלה דמיונם של המנפיקים.

ברשות ההסתדרות לצרכנות עוקבים זמן רב אחרי התופעה הזאת, ושם מצביעים על שורת סייגים והגבלות שמפחיתים מערכם הריאלי של תווי הקנייה. בין השאר, תוקף התווים מוגבל בזמן; רשתות או חנויות מסוימות מכבדות את התווים בשווי הנמוך לפעמים עד כדי 15% לעומת הסכום המצוין עליהם (למשל, תו שנקוב בו סכום של 100 שקלים יראו אותו כאילו ניתן לשלם בו רק 85 שקלים עבור הקנייה); ישנן חנויות רבות שאינן מוכנות להחזיר עודף בכסף מזומן ובמקום זאת מחזירות לצרכנים פתק זיכוי שניתן לממשו רק בבית העסק שבו השתמשו בתווים; מוטלות הגבלות על השימוש בתווים בתקופות של מבצעים, הנחות ומכירות מיוחדות.

במקומות רבים לא נותנים "הנחות מועדון" או לא מזכים את הצרכן בנקודות "מועדון לקוחות" תמורת קנייה שעבורה שילם הצרכן בתווים. נוסף על כך, קיימות הגבלות על סכומים שבהם ניתן להשתמש בתווים בקנייה אחת והגבלות על סוגי מוצרים או כמויות שניתן לרכוש באמצעות התווים.

אז מה לעשות?

לאור המצב העגום הזה גיבשו ברשות ההסתדרות לצרכנות כמה המלצות לצרכנים, על מנת שיוכלו להשתמש בתווים ולהינזק כמה שפחות. דבר חשוב, מדגישים שם, הוא להשתמש בתווי הקנייה מוקדם ככל הניתן ולא לחכות לתאריך האחרון המופיע על התו. נוסף על כך, מומלץ לשים לב לערכו האמיתי של כל תו בחנויות או ברשתות השיווק, ולהשתדל לרכוש מוצרים ומצרכים רק בחנויות או ברשתות שיווק אשר אינן פוגעות בערך התו או אינן מטילות הגבלות קשות אחרות על הצרכן.

נראה, כי ההמלצה האחרונה היא זו שכדאי ליישם במלוא תשומת הלב. על אף שתווי קנייה מגלמים למעשה כסף מזומן – שכן אל נשכח כי תמורתם שולמה למנפיק בעת רכישתם – בפועל קיים מרחק רב בין תשלום במזומן לבין תשלום בתווי קנייה. כך למשל, שום חנות לא תעז להחזיר לצרכן כעודף מקנייה במזומן – זיכוי התקף רק בה. אך קנייה בתווים אכן יכולה לגרור תוצאה כזו.

דבר נוסף הוא זה: האמור על התווים הוא בגדר חוזה אחיד, שייתכן כי יש בו סעיפים מקפחים. הדבר טרם הגיע להכרעה משפטית, אך נראה כי יש לתת את הדעת גם על היבט חשוב זה שלהם. למשל, אי-החזרת עודף במזומן או בתווי קנייה, ומתן עודף בצורת זיכוי התקף רק באותה חנות – דבר אשר כובל את הצרכן לחנות זו, יכולים להיחשב לכאורה לסעיף מקפח.

דבר נוסף: גודלן המינימלי של אותיות בחוזה אחיד חייב להיות 2 מילימטרים. בעבר כבר פסקו בתי המשפט, כי מי שמשתמש בחוזה אחיד שאותיותיו קטנות מגודל זה – מבצע עבירה על החוק. ולכן, אם האותיות, ולו בחלק ממה שכתוב על התו – על פניו או על גבו – אינן בגודל של 2 מילימטרים לפחות, הנה עוד עילה לכאורה לתביעה.