פרפר בכלוב

ביולי 1853 עגנו שתי משחתות אמריקניות, תחת פיקודו של קצין הצי מתיו פרי, בנמל אוראגה שביפן. במפגש הראשוני הזה בין יפן למערב, ביקשה אמריקה לכונן מערך יחסים דיפלומטי ומסחרי בין המדינות, מה שהוביל לסיומה של מדיניות בידודה של יפן שנמשכה כשתי מאות. לשבירת הגבול היתה השפעה אדירה על יוצרים במערב כמו הארכיטקט פרנק לויד רייט והציירים וינסנט ואן גוך, טולוז לוטרק, אדגר דגה וקלוד מונה, שצייר בין היתר את רעייתו, קמיל, כשהיא לבושה בקימונו אדום ומחזיקה בידה מניפה יפנית.

פיליפ בורטי, מבקר אמנות צרפתי, היה זה שטבע באותם הזמנים את המונח "ג'פוניזם", שהגדיר טוב מכל את המשיכה החדשה של המערב ליפן. האקזוטיקה של המזרח שבתה בקסמה מיליונים והשפיעה גם על יוצרים בתחום הספרות, בהם ג'ון לותר לונג, שכתב בשנת 1898 נובלה קצרה בשם "מדאם בטרפליי", עליה התבסס מאוחר יותר הליברטו לאופרה המפורסמת של פוצ'יני. האם סיפורה של צ'ו-צ'ו סאן, נערת בית התה שננטשה על ידי מאהב אמריקני לו הרתה היא אמת או בדיה? לא ברור. סביר להניח שהיא מקפלת בתוכה שבבי אמת ובדיה גם יחד.

"מדאם בטרפליי". אופרה שמציגה את המזרח דרך עיניים מערביות (צילומים: מרב יודילוביץ')

"נשים זמניות ביפן היתה מציאות עצובה אך רווחת באותם הזמנים", אומרת זמרת הסופרן היפנית, הירומי אומורה, שמשתתפת בהפקה הדגל שביים הבמאי הפולני הנודע מריוס טרלינסקי לבית האופרה הישראלי במסגרת אירועי שנת פולין בישראל. בראיון ל-ynet היא מודה שלאורך שנים קיימה עם האופרה של פוצ'יני יחסים מורכבים.

"היה לי קשה לקבל את האופן שבו מתייחסת האופרה הזו לנשים יפניות", היא אומרת, "גם היחס של האמריקנים, נושא מאד טעון ורגיש אצלנו, נתן לי תחושה לא נעימה. זה השתנה כשהשתתפתי בהפקה של בית האופרה הלאומי בטוקיו בבימויו של קוריאמה, שהתייחסה באופן ציני לאמריקה. אהבתי מאד את הפרשנות שלו".

האמריקנים חסרי כבוד

"זו ההפקה הכי יפנית שהשתפתי בה". התפאורה מעוטרת בקליגרפיה יפנית

בטרפליי היא בובה בידי כל הגברים שסביבה, המוות הוא זה שמשחרר אותה מהכבלים. זו אופרה שוביניסטית או פמיניסטית?

"האופרה הזו נוצרה הרבה לפני עידן הפמיניזם. אל כל הנשים בתקופה ההיא התייחסו כאל עבדים כך שלא הייתי אומרת שהיא פמיניסטית. אני חושבת שבטרפליי היא אישה שנלחמת על מקומה ונגד הנסיבות האיומות שאליהן נולדה. היא מהפכנית. אישה אמיצה".

מדובר באישה שויתרה על הכל למען גבר. היא ויתרה על משפחתה על דתה ובסופו של דבר איבדה את עצמה לדעת. זה אמיץ?

"זה שהיא התאבדה, לא אומר שהיא חלשה. זו החלטה שקיבלה כי יש לה לב אמיץ. זו אישה שחיה כאאוטסיידרית בתוך החברה היפנית בגלל שהיתה יוצאת דופן. היא אישה בודדה מאד. בעידן ההוא נשים רבות התחתנו עם גברים אמריקנים ואם הנישואין לא עבדו הגברים פשוט גרשו אותן אבל בשבילה נישואין היו עניין קדוש וזו מלכתחילה עמדה יוצאת דופן".

"הפנטומימאים שמקיפים אותי מזכירים את הבונראקו, תיאטרון בובות ענק מסורתי"

אמרת שבהתחלה לא כל כך אהבת את צ'ו-צ'ו סאן. מה שינה את דעתך?

"הכרתי אותה. בכל אחת מההפקות שהשתתפתי למדתי עליה משהו חדש. בעבר היא נראתה לי אישה טפשית שסומכת על גבר שאי אפשר לסמוך עליו ושמתנהגת ליד הילד הקטן שלה בהיסטריה. חשבתי שזה נורא. לאורך הזמן הבנתי שהיא נקלעה למצב בלתי אפשרי. זו אישה רגישה ושבירה מצד אחד ומהצד השני בעלת נפש אמיצה, וזו הטרגדיה. יש פה קונפליקט בין אומץ וכוח לשבירות ונאיביות. במלחמה הזו שמתחוללת בתוכה היא מפסידה".

הלב העומד

ליבת האופרה של פוצ'יני, לדברי אומורה, סובבת סביב שאלת האמונה הדתית. "זו נקודת המפתח", היא אומרת, "כשבטרפליי מתחתנת עם הקצין האמריקני היא נוטשת את המשפחה שלה ומוותרת על דתה. זה חמור מאד והמשמעות של זה היא ויתור על הגורל שלה. הגבר הזה הפך לאלוהים שלה. בשבילו היא בוגדת בעצמה. כשהיא מבינה את זה לא רק שהלב נשבר לה. כל העולם שלה קורס. כשאני משחקת את התפקיד הזה, אחרי החרקירי, אני מרגישה כאילו אני עצמי התאבדתי. זה תפקיד שגורם לך להרגיש מאד בודד, מאד עצוב".

"אחרי החרקירי, אני מרגישה כאילו אני עצמי התאבדתי"

איך את מצליחה לעבור ערב אחרי ערב את המסע הרגשי הטעון הזה?

"זו שאלה טובה. בכל רגע נתון באופרה הרגשות של בטארפליי משתנים כך שצריך לשמור על לב מאד גמיש שיוכל למצוא בתוכו את הרגש הנכון לכל רגע משתנה. אני חושבת שמדאם בטרפליי חייבת להיות אישה מאד צעירה, כי אחרת הלב לא יכול היה לעמוד בזה. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את התפקיד הזה. הוא מאד דרשני כי הוא מכיל הרבה שכבות ולא רק מבחינה ווקאלית אלא גם מבחינה רגשית. זה קיים פחות בתפקידים אחרים"

העבודה עם טרלינסקי היתה לדבריה חוויה יוצאת דופן. "חשבתי שהוא ינסה להרחיק את האופרה מסממנים מסורתיים יפניים כי יש לו מוניטין של במאי חדשני עם ראייה עכשווית, אבל האמת היא שזו ההפקה הכי יפנית שהשתתפתי בה", היא אומרת, "יש בה סממנים מאד מסורתיים שלקוחים מתוך התרבות היפנית ובעיני זו הפקה יפהפיה ומאד אלגנטית.

"יש שלושה אלמנטים יפניים קלאסיים בבימוי של טרלינסקי והם הקאבוקי, הקליגרפיה היפנית ובונראקו, שזה סגנון קלאסי של תיאטרון בובות יפני. מדובר בבובות עץ בגודל אדם שמופעלות על ידי שלושה אנשים שונים.

כשבטרפליי מחליטה להרוג את עצמה, היא מוקפת בשלושה פנטומימאים וזה הזכיר לי מאד את סגנון הבונראקו. אני לא יודעת אם מריוס אפילו ידע את זה כשהוא החליט לביים את הסצנה כך".

ואיך את רואה את הייצוג של המסורת היפנית באופרה הזו?

"אני מכירה הפקות שמציגות את האפיונים היפניים באופן מאד מסורתי וזוכות לפופולארית רבה, בעיקר בקרב הקהל המבוגר. אנשים צעירים מחפשים מעבר לזה. הטלוויזיה מאפשרת היום לראות את יפן המסורתית ולכן החיפוש מעבר לסגנון ולעיצוב הבמה הוא אחרי רגש עמוק".

היצירה הזו של פוצ'יני הפכה לאורך השנים ללהיט אופראי ענק. מה יש בה שהופך אותה לכזו?

"בשביל הקהל הגברי, מדאם בטרפליי היא חלום. גברים היו רוצים להאמין שנשים יחכו להן לאורך שנים ויסגדו להם כמו לאל. נשים, מצד שני, יכולות להבין את המערבולת הרגשית של מדאם בטרפליי. אני חושבת שנשים מגלות אליה אמפתיה. הרבה פעמים אני רואה נשים בקהל מנגבות את הדמעות. האופרה הזו בעיני מיועדת לנשים. כל אישה שאהבה פעם אחת מעומק הלב, התנסתה בתחושות שהיא עוברת וזה כולל גם אותי".