ישראלי כבר במעברה
חמישים שנה מאז שעליתי, ולא היה רגע אחד שלא הייתי בו ישראלי. מתי הרגשתי ישראלי? מתי לא?
מהרגע שהוריי, זכרם לברכה, העלו אותי ארצה לפני 50 שנה - כן, כבר 50 שנה - הרגשתי "ישראלי". ישראלי לא פחות ולא יותר מחבריי למעברות ולשיכוני העולים שהוריהם עלו מעיראק, מהונגריה, ממרוקו, מרוסיה. וגם לא פחות "ישראלי" מילידי הארץ שאיתם חלקתי ספסלי לימודים בבת הספר ובאוניברסיטה ושאיתם נקרעתי בשירות הצבאי. לאכזבתם של הסוציולוגים החדשים, אף פעם לא הרגשתי דחוי, בזוי, נחות ומתקנא בצברים יפי הבלורית והתואר. בסך הכל, הם היו ילדים יהודים שבלוריתם לא באמת התנופפה ברוח. הם מקריחים מוקדם. לא היה רגע שבו לא הרגשתי בבית.
שפה? היו לי בעיות עם השפה, אבל עברית (סוד גרוע) היא שפה לא קשה. בערגה אני נזכר בשבילי המעברה, ביללת התנים ליד הצריף, בקומזיצים על חולות, בפגישה ראשונה עם ניחוח הפרדסים המשכר. כן, זהו היתה ארץ חדשה. ולא, זו לא היתה ארץ זרה.
אני קורא, לכן, בהשתוממות רבה את עשרות הספרים והחיבורים שכתבו בשנים האחרונות ילדי העולים דאז על קשיי הקליטה הנוראים שחוו עם עלייתם ארצה, על התנגשות התרבויות בינם לבין הצברים המתנשאים, על ההליכה לאיבוד בהמולת המדינה הישראלית ועל הטראומות שדבקו בהם לכל החיים. לי לא נתמזל לחוויות מעצבות וצורבות תודעה שכאלה, אמיתיות ו/או מדומיינות. אין לי טראומה שלי קליטה ולא תוציאו ממני בכוח שום זיכרון השפלת מהגרים מודחק. לא הושפלתי ולא הייתי מהגר. הייתי בן למשפחת עולים שחיה עמוק מתחת לקו העוני והרגשתי חלק בלתי נפרד מהישראליות. אף פעם לא הייתי זקוק לטקסי הזדהות כדי להזדהות עימה ולטקסי התחברות כדי להתחבר עימה. הישראליות, היא אני, את, אנחנו.
עולה חדש לאחר שנתיים בארץ כבר יעיד על עצמו שהוא ישראלי טיפוסי, אם יש בכלל יצור כזה. לדעתי, אין. ישראל היא חברה עם זרימה חזקה ותחלופה מתמדת של מעמדות ואליטות. בתל אביב שירתו רמטכ"לים שעלו מיוגוסלביה ושעלו מפרס. האם חבר הכנסת פרץ פחות או יותר ישראלי מחבר הכנסת ליברמן? האם מישהו יודע?
למגינת ליבם של חוקרי התרבות הביקורתיים, כור ההיתוך הצליח: הפסיפס של החוויה הישראלית עולה כפורח הוא רב צבעים ורב קולות. קל להיבלע בו, להשתייך אליו, להיות חוליה טבעית ממנו. חיי בישראל הם, פשוטם כמשמעם, הקטע והרגע הישראלי של חיי.
לפנייה לכתב/ת 
כבר במעברה
צילום: לע"מ
מומלצים
