שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אוריינטליזם בן 40

    40 שנה חלפו מאז שכתב סופר בן 27 את אחד הספרים האהובים והמוערכים ביותר בתולדות הספרות העברית. היום, כשעמוס עוז מחליט להוציא מחדש לאור את ספרו "מיכאל שלי", אריאנה מלמד לא מצליחה להינתק מכבלי ההווה

    כשם שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, כך אי אפשר לקרוא פעמיים את אותו ספר עצמו. וודאי לא במרווח זמן של ארבעים שנה ווודאי שלא שכשיצא לראשונה עורר גלים גדולים של הערכה ביקורתית ואהבה.

     

    40 מלאו ל"מיכאל שלי". לו היתה חנה גונן בשר ודם, היתה כיום בת 78 וקצת. הנצח שבין הכריכות מקפיא אותה כשהיא בת 30, כשהיא באמצע פנטזיית חורבן והרס ומוות אלים, זו שיחוללו התאומים חליל ועזיז, זו שאחריה "רוח שקטה תיגע בארנים. האפקים יחוירו לאט. ועל מרחבים גדולים תרד שלווה קרה".

     

    כשקוראים ב– 2008, חנה מפנטזת פיגוע בשכונת מגורים בירושלים. כשכותבים ב– 2008, אני מניחה שכבר אי אפשר לכתוב כך. מי אמר שהזמן מיטיב עימנו? מי אמר שהוא לא מיטיב עם ספרים?

     

    מכל יצירותיו של עמוס עוז, את "מיכאל שלי" אני יכולה לקרוא שוב ושוב בלי לטבול בבנאליה, אבל לא כפי שקוראים יצירת מופת מן הקלאסיקה: לא כפי שנשאבים לתוך רומן ממאה אחרת בלי לחוש כלל שחלפו עשורים רבים. הרי כשאנחנו קוראים, תמיד מתלווים אל האקט המסתורי והאינטימי הזה, שלעתים סופו באהבה גדולה, חיים שלמים של ידע, חיים שלמים של קריאה – ומודעות גדולה לרוח הזמן. רק ספר שמנצח אותה יכול להפוך לדבר החמקמק הזה, "מופת".

     

    זמן עבר

    זמן הכתיבה של עוז הוא 1967, על סיפה של מלחמת ששת הימים. זמן הכתיבה של חנה המדווחת על חייה, חנה שעושה זאת מפני שכבר במשפט הראשון היא מסבירה כי לא נותר בה כמעט כוח לאהוב, הוא 1960 בערך.

     

    זמן הספר מ- 1950 ואילך. אבל יש גם זמן המסופר, והוא משתרע מילדותה המוקדמת של חנה בסוף שנות השלושים ועד להשתלשלות הכרונולוגית של חייה במחיצת מיכאל, ומה שמשותף לכל הזמנים הללו, ומה שהופך את הספר לאפקטיבי במיוחד, היא התנייה תרבותית עזה לגבי הדברים שמותר לומר והדברים שאין לאומרם אפילו באינטימיות גמורה.

     

    דווקא האיסור החברתי הגורף למדי על הדיבור הוא שמקנה ל"אוטוביוגרפיה" של חנה עוצמה גדולה ברבות השנים: לא הפנטזיות שלה. מאז נכתב הספר, התעשר עולמנו הכתוב והויזואלי בחירות לפנטז עד בלי די ובלי גבול.

     

    ב"על חוף צ'זיל", תולה איאן מקיואן את הסיבה לטרגדיה של היחסים בין גיבוריו בחוסר יכולתם לדבר מפני שב-1964, לשני אנשים צעירים כמו אלה שמאכלסים את הנובלה שלו, לא היתה שפה שבה יוכלו לחשוף זה בפני זה את נפשם. השפה הזאת, שהתפתחה והתעצמה וכיום היא מאיימת לתייג את כולנו בסיסמאות נוחות מלשון בריאות הנפש, לא היתה נגישה לחנה גונן של עמוס עוז, אפילו לא כשהיא מדווחת על אהבתה חסרת הגבולות לאביה ועל התעלמותה המוחלטת מאמה.

     

    כוחו הגדול של הספר היה ונותר ביכולתו לברוא במלים את הנימים של מצבי הרוח והנפש של דמות שחולי עמום, חסר פשר וכואב, מלווה אותה כל ימיה הבוגרים – והיא כלל אינה יודעת זאת ומנסה ומצליחה למצוא את עצמה רק באמצעות מלים, רק בכתיבה.

     

    היא מבקשת שלווה. אין שלווה. השלווה שהיא מבקשת באמת ומבלי לדעת שזה כך, היא שלוותו המוחלטת של המוות. והיא לא תמצא אותו בחיים, לא בגבר שהיא נישאת לו, לא בעיר המאיימת שהיא חיה בה – ירושלים של הספר הזה מכוערת, דורסנית, מתפוררת, קמה על יושביה לכלותם – לא בבית, לא עם בנה.

     

    הנה משפט אחד מני רבים שלא יכול היה להיכתב כך ב-2008 :"אני הייתי מכה את יאיר בכל פעם שנתגלתה בו הגאווה הזועפת. הייתי חובטת בבשרו עד שהצלחתי, מתנשפת, לעקור מגרונו את הבכי". לא דרך כתיבת המשפט, לא השארתו ככזה, בלי לדון בסוגיה, לא העדרה המוחלט של אמפתיה כלפי המוכה לאורך כל הדרך, מרגע היוולדו. כל אלה כבר בלתי אפשריים לחלוטין.

     

    בדיוק כמו הדיווח של חנה על אודות יחסי הקירבה שלה עם מיכאל, שכתוב בלשון מאד לא מפורשת, נאמנה למצוות ההגינות של הזמן ולחוסר היכולת של חנה לחוש תשוקה. ושוב, דווקא העדרה של לשון מפורשת והצורך להמציאה הוא שמעניק לדיווח הזה את המימד הטראגי שבלעדיו לא היה שורד במבחן הזמן.

     

    ניתוח לירי

    "מיכאל שלי" הוא אולי הספר הכי מנותח בתולדות הספרות העברית: מן האקדמיה ועד לבחינות הבגרות, אזמלים עדינים וחכמים וראשוניים וגסים כאחד עברו דרכו, והכל, כמדומה כבר ידוע: מדרש השמות של הגיבורים, צבעי האפור המלווים את מיכאל כאטריבוט של קדושים, לעומת הכחול של חנה ותפקידו של הלבן כמבשר ומחולל שלווה אבל גם התפוררות, והתפרצויות של צבע רק בפנטזיה ורק מחוץ לירושלים, והטריוויה קצרת-המשפטים של חייה שמשולה לשיר של פרוור בו דווקא הבנאלי המוצג שכזה הופך ללירי, והאתנחתות הקומיות בשרטוטי דמויות מהירים של דודות פולניות שלא היו מביישות שום בז'ז'ינה ושל קיבוצניקים עבי-גרם, והעובדה שחנה היא מין אנה קרנינה עברית שכזאת, שבויה בכוחם המצמית והמלהיב של סיפורים זרים לבני הנעורים, לפני היות הרומנטיקה, וטשטושי המגדר, והיותה של חנה "אשה רעה" שאיננה נכנעת לסטראוטיפ הנשי הציני הספרותי של גיבורות שהיו לפניה.

     

    הכל וודאי נכון ומחכים, ומכל זה צריך להיפטר כשקוראים שוב, וקשה עד מאד: "מיכאל שלי" כונן בספרות העברית את התבוננותה המרוכזת ביחסים בין אשה לבין גבר. מיכאל שלי סימן לספרות הזאת את היכולת לעשות כן מבלי להידרש לצרכיו של הכלל. "מיכאל שלי" סגר את הדלת בפני העולם שבחוץ, ומאז – לטוב ולרע – הבית, ההשתבללות הזוגית בתוכו, הוא עיקרה של הספרות שלנו.

     

    כל זה מלווה את הקריאה המחודשת, וכל זה מעיק, מפני שהזמן החולף שינה לא רק את דרכי ההתבוננות שלנו בגיבורים, אלא גם את מה שאנחנו יודעים על אוריינטליזם וגזענות, וכאן הבעיה הגדולה של הקריאה המחודשת. כי חליל ועזיז, תאומי הפרא, זאבים אפורים, משרתים צייתנים לנסיכה מבולבלת ועריצה בפנטזית ילדות, שחומים ושותקים ושריריים ועזי-מבע, הופכים לדמויות החלום האירוטיות של חנה וגם למהרסים והמחריבים הגדולים של סוף הספר.

     

    ב– 2008 אנחנו קוראים הצגה די דיכוטומית ודי בנאלית של דמויות הגברים בספר: מחד יהודי אשכנזי משכיל, מאידך שני ערבים שחיים בלי מלים כמעט, דרך הגוף, משפילים ומושפלים כאחד, מעוררים בדמיון חזיונות של און נכרי פרוע. "פרוע", אגב, היא אחת המלים הטעונות ביותר בספר הזה – מושא כמיהה ופחד של חנה, מילה נרדפת ל"ייצרי", ואולי לפעמים גם לחיים עצמם.

     

    הפנטזיה האוריינטליסטית של חנה משותפת לעוז לא רק כאן, אלא גם במקומות אחרים בספר. היא ממציאה את עצמה בדמותה של איבון אזולאי, בלתי אשכנזיה בעליל אבל גם ייצרית מאד. רק היא

    "זורמת" בעוד חנה "מונחת". והיא אחוזת קנאה בגופה של פורטונה העוזרת שהיא "חרוצה, ישרה, צרת מוח", והיא מדווחת על כל גבר כהה שמתבונן בה בעוברה ברחוב, על כל פועל ערום עד מותניו שעורו בוהק כנחושת ועל כל חייל שחום שקורא לעברה "בובה".

     

    וכל הערבים והמזרחיים האלה, כל "אשה מזרחית" שחנה שומעת רק את בכיה ומתוכו יודעת מהו מוצאה, כמו שהיא יודעת שהאינסטלטור הוא "בחור ספרדי יפה תואר" - כל אלה לא מדברים בספר ולו במילה אחת, לא קיימים אלא כהד לפנטזיה גדולה ומאכלת על אודות המזרחי-ערבי-יצרי-מאיים. קשה לקרוא ולהשעות את הספק, קשה עוד יותר שלא להיזכר ב"קופסה שחורה" ובחטא הגזענות הכבד של עמוס עוז בדמותו של מישל סמו, המורה המזרחי.

     

    בזמן-הסיפר של חנה, בזמן הכתוב שלה ובזמן הכתיבה של המחבר לא ידענו מהו אוריינטליזם. עכשיו אנחנו יודעים. כדי לאהוב את "מיכאל שלי" כאילו קראנו אותו לראשונה, כדי לקרוא אותו לראשונה, צריך איכשהו לנטרל את הידיעה הזאת: ולוואי וידעתי איך עושים זאת.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עוז. ספר בן 40
    עטיפת הספר
    עמוס עוז
    צילום: AFP
    לאתר ההטבות
    מומלצים