סדאם והקסאם

יותר מ־40 שנה מצוידים צבאות האזור בטילים בליסטיים, אבל הם הפכו לאיום משמעותי רק בשני העשורים האחרונים - ואם לסמוך על המילה של הרצל בודינגר, זה קרה בגללנו. "מי שאחראי לכניסה המסיבית של טילים לאזור הוא חיל האוויר הישראלי", קובע בודינגר, לשעבר מפקד החיל והיום חבר באגודה ציבורית שמטרתה לקדם מערכות הגנה מפני טילים. "הרי במשך שנים הוכחנו את יכולתנו לפגוע מהאוויר בכל מטרה באזור, ובאותו זמן למנוע מכל חיל אוויר אחר לפגוע בעורף הישראלי". דוד עברי, גם הוא מפקד החיל בעבר וחבר האגודה בהווה, מצביע על 1982 כשנת המפנה: "הניצחון המוחץ של חיל האוויר, שהסתיים בהשמדת סוללות הנ"מ הסוריות ובהפלת 82 מטוסים, דחף את העולם הערבי להשקעה בטילים בליסטיים. תשע שנים אחר כך שיגרה לכאן עיראק 40 טילי סקאד שנותרו ללא מענה".

הלקח הערבי ממלחמת המפרץ הראשונה היה ברור: טילים הם השקעה מצוינת כאמצעי זול וזמין שעוקף את חיל האוויר הישראלי בדרך אל העורף הפגיע. ואת הלקח הזה שיננו לעצמם לא רק מנהיגי המדינות השכנות, אלא גם ארגוני הטרור - ובעיקר חיזבאללה, הארגון הראשון שהבין את המשמעות האסטרטגית של איום על העורף הישראלי. נכון שאש"ף השתמש לפניו בקטיושות נגד יישובי הספר הישראליים (ואפילו הצליח להוביל באמצעותן את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה, שמטרתה המוצהרת היתה להסיר את איום הטילים מעל קריית שמונה), אבל חיזבאללה חשב רחוק יותר. בסוף שנות ה־90 הוא התחיל לבנות מערך אימתני של טילים ורקטות, שיצר מאזן הרתעה משמעותי מול ישראל.

זה התחיל בקטיושות המוכרות מסוג 122 מ"מ, שאיפשרו לחיזבאללה להגיע לעומק של 20־25 ק"מ בתוך ישראל. הנסיגה מלבנון במאי 2000 קירבה אותו אל הגדר ולעומק ישראל, ולא פחות חשוב - היעדר פעילות ישראלית על אדמת לבנון איפשרה לארגון לשלוט לראשונה בשטח, ולהכניס לתוכו כמות עצומה של טילים. הדוחפת העיקרית למגמה הזאת היתה איראן, שרואה בלבנון "בסיס קדמי" וציידה את חיזבאללה במגוון רקטות ארוכות טווח, שאליהן הצטרפו בשנים האחרונות עוד שלל רקטות מתוצרת סוריה.

במלחמת לבנון השנייה נתן חיזבאללה תצוגה משכנעת של היכולות העומדות לרשותו. 4,228 רקטות נורו לשטח ישראל - יותר מהכמות שנפלה כאן בכל המלחמות הקודמות יחד. התוצאה היתה 53 ישראלים הרוגים, כ־2,000 פצועים, שיתוק כמעט מלא של צפון המדינה, ונזק כולל למשק שמוערך ביותר מחמישה מיליארד דולר.

למרות 15 אלף הגיחות שביצע חיל האוויר במלחמה, ולמרות שהותקפו יותר מ־7,000 מטרות, ישראל לא הצליחה לדכא את ירי הרקטות מלבנון; רק ביום האחרון למלחמה נורו לשטח ישראל יותר מ־200 רקטות. לחיל האוויר היו אמנם הצלחות מרשימות בפגיעה ברקטות ארוכות הטווח, מה שסיכל את היכולת של חיזבאללה לפגוע גם במרכז הארץ, אבל השורה התחתונה היתה חדה וברורה: ישראל מאוימת, פגיעה, ובמידה רבה חסרת מענה.

מחקר שנערך עבור חיל האוויר האמריקאי על מלחמת לבנון השנייה מצא שפעולות חיל האוויר הצליחו להשמיד בין 70 ל־80 אחוז מהרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה, וכ־50 אחוז מקצרות הטווח. זה לא מנע מהארגון להמטיר ממוצע יומי של 130 רקטות על 160 יישובים שונים בעורף הישראלי, מתוכן כשלוש רקטות ארוכות טווח ביום.

מאז המלחמה הספיק חיזבאללה למלא מחדש את המחסנים שלו, ובצה"ל אומרים שהוא מחזיק היום יותר טילים ורקטות מאשר ערב המלחמה. גם בסוריה, שהתרשמה מההצלחות של חיזבאללה, יש ייצור מסיבי של רקטות ארוכות טווח המבוססות על טכנולוגיה איראנית. "מלחמת לבנון היתה רק טעימה ממה שצפוי לנו במלחמה הבאה", אומר יעקב עמידרור. "גדוד רקטות סורי יכול לייצר ביום אחד יותר אש על ישראל ממה שירה חיזבאללה בכל ימי המלחמה".

הרקטות הסוריות, נזכיר, לא מאיימות רק על הצפון: הן יכולות להגיע לטווח של 250 קילומטר. לסורים יש גם מערך מרשים של טילי סקאד שמגיעים עד אילת, ואת חלקם ניתן לחמש גם בנשק כימי וביולוגי. לזה צריך להוסיף כמובן את איראן עם השיהאב והפוטנציאל הגרעיני מצד אחד, ואת הקסאם של הפלסטינים בעזה - שדווקא הוא, חתיכת צינור פרימיטיבי, עלול להוביל אותנו למלחמה הבאה.