בלי ניסן

בכל מקום שבו היה תיאטרון, ראית אותו. עם אותם מכנסיים אפורים, חולצת כפתורים תכלת תמיד מגוהצת, התיק החום הנצחי ומשקפי השמש הכהים. בדרך כלל היה מוקף בתלמידים. בדרך כלל בתוך ההמון, הוא היה לבד. תמיד זקוף, גאה וישר.

עם קבלת ההודעה על זכייתו של ניסן נתיב בפרס ישראל, היו לא מעט שעיקמו את האף. בישראל 2008 מעדיפים כוכבים - אנשים שבפרונט - על פני טומני הזרעים, מטפחי הכישרון. ניסן נתיב היה חממה לכישרונות. איש נדיב, יד מכוונת, רץ למרחקים ארוכים שבסבלנות אין קץ ניתב את הבאים בשעריו אל ייעודם. ניסן נתיב לימד בני אדם להרגיש.

קצת אחרי 1:00 לפנות בוקר, כבה האור בסטודיו למשחק של ניסן נתיב

ברחוב הרצל. מרגע פרסום הידיעה על מותו נהרו אל הסטודיו תלמידים שהיו, תלמידים שעדיין. תחושת הבלבול וחוסר האונים ניקרו באוויר כמו ערפל מעיק וטורדני שמקשה לראות בבהירות.

הסטודיו למשחק וניסן נתיב אחד הם. עוד לפני שאפשר היה לתרגם את התחושות למילים, סימן השאלה הגדול כבר תלוי היה ועומד באוויר. ניסן נתיב, איש פרקטי שכמותו, היה טרוד בימים האחרונים בהמשך קיומו של הסטודיו, אם בְּשוּרה אינסופית של אודישנים לתלמידים לעתיד ואם בניסיון למצוא פתרון-נס לשלוחה הירושלמית, שמפאת אזלת ידם של כל הנוגעים בדבר, הבין שייאלץ לסגור.

"תמיד חששנו מהיום הזה והנה הוא בא", אמר השחקן רמי הויברגר, מתלמידיו, "בית הספר היה מפעל חייו וקשה לי מאוד לחשוב על המקום הזה בלעדיו. אני משוכנע שאין בוגר אחד שלא שואל את עצמו היום, מה יהיה הלאה. אני לא יכול שלא לחשוב על כך שזה לא סתם שהוא הלך חודש לפני קבלת פרס ישראל. הוא כל כך לא היה רגיל לפרגון ולפרסים. אולי הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בזה.

"זה נורא קשה. אהבתי אותו, אני אוהב אותו ואוֹהַב אותו תמיד. לפני שהכרתי את ניסן, הייתי בטוח שהעולם מחורבן. אחרי שהכרתי אותו, הבנתי שהעולם מקסים. עד כדי כך המשקל שלו בחיי. הוא איתי בכל מה שאני עושה".

נתיב. רץ למרחקים ארוכים (צילומים: תומריקו)

הויברגר לא היחיד שחותמו של נתיב טבוע בו לתמיד. "הוא היה איש נקי, בלי מניירות והוא חתר לכך שגם התלמידים שלו יהיו נקיים ממניירות", אומר השחקן, הבמאי ומנהל תיאטרון חיפה משה נאור, "זה אולי נשמע מוזר, אבל ניסן היה אדם נורמטיבי. היה לו חוש הומור מדהים, היינו צריכים להחזיק את הבטן בשיעורים שלו. מצד שני, הענייניות שלו לפעמים העליבה. הוא היה חד וקר בביקורת שלו, אבל זה מה שהפך אותו למורה דגול. ביקורת לפעמים יכולה להיות אויב ליוצר, אבל בלי חוש ביקורת בריא, אי אפשר להתקדם. בין השניים האלה, ניסן ידע לאזן.

"הוא היה קיר שאפשר היה להתרסק עליו וזה כלי שאיתו אני משתמש כל הזמן. ההשפעה שלו, בגלל הדומיננטיות, היא לכל החיים. במשך שנים היה לי קשה להשתחרר ממנו. הוא כל הזמן היה שם בתוך הראש שלי. כעסתי עליו לפעמים כי הביקורת שלו ישבה עמוק בתוכי, אבל כשזה נפרץ, הבנתי שהפכתי לאדם בוגר בזכותו. לקח לי המון זמן אחרי הלימודים עד שהבנתי שלמדתי אותו. זה כמו כדור שאתה בולע והוא מתפרק לך בדם לאורך שנים. הדיאלוג איתו נמשך כל הזמן, נצחי ולא נגמר.

"מה שהופך את ניסן לנדיר זה שהוא מלמד אותך לחשוב. זו הסיבה שהוא לא רק מורה למשחק, הוא מלמד אותך להיות בן אדם. הוא מעמיק את היצירה שלך כי הוא מלמד את הבסיס, את העיקרון של הכל וזה להתחבר כל הזמן ליסוד. ניסן אמר לנו כל הזמן שיש דברים שנבין רק בעוד כמה שנים. ככל שאני נפטר מעוד ועוד מחסומים ביצירה, אני מבין עד כמה הוא צדק. הוא הכיר לי את המעין הפנימי, מקום שכל הזמן מתרחב בפנים ושאליו תמיד אפשר לחזור. המקום הזה שאליו אתה פונה, איתו אתה מדבר והוא זה שנותן לך את הכוח להמשיך, בשבילי זה ניסן נתיב.

"מאוד אהבתי אותו, אני מאד שמח שפגשתי אותו ואין לי ספק שאם הייתי הולך ללמוד בבית ספר אחר, לא הייתי היום במאי. ההבדל בינו למקומות אחרים הוא שהסטודיו של ניסן נותן לך את החופש להבין שהתחרות היחידה היא מול עצמך".

"חומר מחשבה לחיים שלמים"

במאי התיאטרון יובל זמיר, לשעבר מתלמידיו של ניסן נתיב שמביים מזה כ-20 שנה בסטודיו, נזכר במפגש הראשון עם מורו. "הגעתי לסטודיו ועשיתי אודישן וכשניסן שאל אותי איך קוראים לי, פשוט לא זכרתי. הוא פרק אותי מכל המניירות שלי וזה הדבר המדהים בניסן – אין ולא היתה עין מאבחנת כמו העין של ניסן. היתה לו סבלנות אינסופית לעבוד עם כל אחד בדרכו.

"הוא היה נוהג לומר בשיעור הראשון: 'היתה לי שיטה ושכחתי אותה'. זה לא היה מהפה לחוץ. כל מפגש היה מפגש חדש. בכל סצינה, גם אם היא נעשתה בפעם המיליון, הוא היה מתרגש מחדש. הוא ידע שלכל תלמיד יש את הדרך שלו ולכן היו בסטודיו סוגים שונים של מורים שהביאו שיטות שונות של לימוד. ניסן אמר שכל אחד מרכיב לעצמו את השיטה שלו ולכן הוא דגל בריבוי גוונים.

נתיב.  איך להמשיך את זה הלאה

"הוא היה אדם הומאני, אוהב אדם, סובלני, שהאמין בטוב. הוא האמין שאמן אמיתי הוא קודם כל אדם ואזרח טוב. לכן הוא התעקש שהתלמידים שלו יעבדו, שלא יתנתקו מהמשפחה והחברים שלהם, שיהיו חלק מהעולם כי אמנות ניזונה מהחיים. זו הסיבה שהבוגרים שלו הם אנשים מחפשי דרך שלא נכנעים לשטנצים.

"לניסן לא היתה בכלל אוריינטציה למחזות זמר וכשהתחלתי ללמד את זה בירושלים, הוא ראה מה זה עושה ונתן לי מקום. 20 שנה אני מביים בסטודיו וניסן מעולם לא התערב. הוא נתן מרחב פעולה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשאמרו לי שהוא נפטר, זה שחבל לי מאוד על כל מי שלא יזכה ללמוד אצלו ועל כל מי שלא יזכה להכיר אותו. זה האסון האמיתי. יש באיש הזה כל כך הרבה קסם, כל כך הרבה אהבה ובערה של תיאטרון שאין לזה תחליף.

"המבחן הגדול של כולנו הוא איך להמשיך את זה הלאה. מחר בבוקר אני מתחיל חזרות על 'כטוב בעיניכם' בסטודיו. התלבטנו מה לעשות, אבל אין לי ספק שכך הוא היה רוצה שננהג, שנמשיך את מה שהתקיים פה, כי מלבד שהיה איש קסום ומקסים ומסתורי ומצחיק, הוא הפך את המקום הזה לתפישת עולם שמחייבת אותנו. עד היום אני עומד על הבמה ושומע אותו ומתייעץ איתו. הוא נתן לי חומר מחשבה לחיים שלמים".

השחקן והבמאי שמעון מימרן, לא היה מתלמידיו של ניסן נתיב ולמרות זאת, גם הוא מצא את עצמו אתמול בסטודיו למשחק שם ביים לאחרונה. "הבדיחה אומרת שגם ניסן היה בטוח שלמדתי אצל ניסן", הוא אומר. גם מימרן כמו זמיר יתחיל מחר בבוקר חזרות להצגה חדשה בסטודיו אחרי התלבטויות רבות. "ניסן היה הראשון שנתן לי הזדמנות לביים", הוא מספר, "יוסף כרמון אמור היה לביים את 'קרום' של חנוך לוין בסטודיו וזה לא הסתדר.

ניסן התקשר ושאל אם ארצה לביים. הופתעתי מאוד. לא ביימתי דבר בחיי לפני כן. בדיעבד אמרו לי שהוא הכיר אותי כשחקן וחשב שנכון יהיה לתת לי לביים.

"יום אחרי שההצגה עלתה הוא הזמין אותי אליו הביתה ונתן לי במתנה רישום של רנואר. אני לא יכול להסביר את מידת ההתרגשות. ניסן היה יקה מוקפד ומצד שני איש כל כך חם, נדיב ומלא בנתינה. אי אפשר לחשוד בו בהתחנחנות יתר אבל הוא היה אבהי מאוד ורואים את זה בתגובות של התלמידים שלו".

רגע לפני שמכבים את האור מספר אחד הבוגרים במסדרון על ה-11 בספטמבר. "מישהו נכנס לכיתה ואמר: 'אמריקה נופלת'. ניסן נתיב יצא מהכיתה לראות מה קורה. הוא חזר אחרי כמה דקות ואמר: '5 דקות הפסקה וממשיכים'. גם בסוף העולם ההצגה חייבת להמשך".

בשעות הערב המוקדמות של ט"ו בניסן, מסך אחרון ירד על חייו של גדול המורים שקמו לתיאטרון הישראלי. מדי יום ביומו ובכל ערב נתון עומדים על הבמה הישראלית ממשיכי דרכו, שמבקשים היום בכל לשון של בקשה ממקבלי ההחלטות לפעול בכל דרך שהיא על מנת שיצירת חייו האדירה של ניסן נתיב תימשך גם לאחר מותו. את ההצגה הזו אסור להפסיק.