"אל ימות הליצן הזה, כי מות ליצנים הוא מוות נבזה"

"וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת-מוֹרֶיךָ וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר, מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר: זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ", ציווה הנביא ישעיהו. בישראל, שממעטת לראות ולהקשיב, עצרו היום רבים מהמולת היומיום להודות למורה דרך, סמן נתיב ומי שהציב אבני נגף בפני כל מחשבה ועשייה סטנדרטית, טריוויאלית או ברורה מאליה בעולם התיאטרון הישראלי. ניסן נתיב הובא לקבורות בשעת צהריים. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה.

תלמידים עומדים לצדי ארונו של נתיב על במת צוותא (צילומים: ירון ברנר)

למרות שביקש בצוואתו "הימנעו מהספדים. אם תרצו, ספרו בדיחות", את בקשתו היה בלתי אפשרי למלא. קודם לכן הונח ארונו על במת תיאטרון צוותא, מקום שהיה בית לרבים מתלמידיו. אי אפשר היה להכניס סיכה לאולם הגדול של צוותא, שקיפל בתוכו מפגשים בין דוריים חד פעמיים של רבים שחבים לנתיב את דרכם.

"ללכת בדרכו, משמעותו: לחפש את דרכנו", אמר מיכאל גורביץ' במילים אחרונות של פרידה והזכיר, "ניסן הוא סמל לאדם שהגשים את חלומו במו ידיו. הוא לימד אותנו לא שהאמנות מעל לחיים, אלא שהאמנות היא החיים. הוא התעקש, לעתים נגד כל הסיכויים וצדק. הטיח את ראשו בקיר ושבר את הקיר. הוא הלך על גשר צר מאד, העמיד פנים כאילו הוא מטייל בשדה רחב ולא פחד כלל. ניסן הוא סמל לאדם שהגשים את חלומו. חייו ומותו קוראים לנו להגשים את חלומנו".

רמי הויברגר, מתלמידיו של נתיב, דיבר ב"ניסנית" כשאמר: "אנחנו כואבים מדי בכדי שנוכל להעביר את לכתך לסדר היום. יש לנו בעיה, אתה מבין? אתה הלכת. או בשפתך: 'קרה משהו' או 'יש שינוי במצב'. אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות. מה הפעולה שלנו? אנחנו חסרי פעולה. רק בוכים. ואני יודע שאם היית כאן אתנו היית כועס וטוען ש'כל מה שקורה פה זה בכיינות לשמה, ויללנות, ובלבולי מוח ושטויות, ושנפסיק עם זה מיד ונפנה את הבמה ונתחיל לעבוד'. אז לפני שנעשה אתזה אני רוצה להבטיח לך מעל במה זו שאנחנו בוגרי הסטודיו נעשה כל מה שביכולתנו בכדי שמפעל חייך המפואר ימשיך לנצח ושגם בעתיד פרחי משחק ימשיכו לעשות את סצנת המרפסת דווקא בתרגום של הרב סלקינזון ואת נינה וקוסטיה אך ורק בתרגומו המופלא של שלונסקי. כן, אז שלום ניסן. אוהבים נורא וכבר נורא נורא מתגעגעים".

אל שער החסד בבית הקברות ירקון בו נטמן נתיב הגיעו מאות. הררי זרים הונחו על קברו והמוני הבאים נשארו ברחבת הקבר זמן רב אחרי תום הלוויה. בין כל המילים שנאמרו הדהד שיר של אברהם חלפי שקראה תלמידה על קברו. "אוי לקרקס שרוכביו גם סוסיו עצובים ודממת דמעות תלויה בעיניהם והמון צופיו כמו מאבן חצובים ורע לשניהם - לקרקס המדהיר את סוסיו ולהמון שמאבן חוצב. ראו נא, ראו, מי שיש לו עיניים בלב, עיניים משקות את חשכת לילותינו אור. על החבל ההוא מרקד הליצן הכואב. אל שיווי המשקל, את העלם נצור! אל ייפול. אל ימות הליצן הלזה, כי מות ליצנים הוא מוות נבזה ואם ברגע של צחוק, אכזרי וסואן עת הלב יידרס בפרסות סוסים, לא יקום הליצן והיה למגן ליגון של עיניו. איזה אל כל יכול אז יפתור את פניו? הליצן השבור. הליצן הנדרס. אוי לקרקס".