שווה לרדת מצריימה

כמו בכל חג התקשורת מוצפת בהתראות על פיגועים וחטיפות, והחרדה מסתננת לתוכי. ח"כ שטיינץ מאיים בסגירת מעבר הגבול ובאיסור על יציאת ישראלים למצרים בעזרת מחסומי משטרה, ואני תוהה: עוד חסימה יותר או פחות - מה זה כבר משנה כשכולנו כבר מזמן חיים בכלא של המזרח התיכון?

ידידי הברוכים לא הפסיקו לסמס לי את ברכות חג החירות ו"במצרים מסוכן". כולנו מרגישים חירות? אני לא פחדנית, ממה אני יכולה לפחד חוץ מהעבדות המודרנית בשכר זעום ונצלני, זו שקוראת לעצמה "קריירה" וגוזלת מאיתנו את הרגעים הרוחניים ואת היצירתיות שלנו.

השבתי לכולם בסמסים: "שווה לי לרדת מצריימה". נחשול אהבה ישן הציף אותי מחדש, חלק ממני יוצא שוב לתור אחר ימיה האחרונים של האהבה הגוססת, אהבה ללא תנאים, אהבה לחצי האי סיני. 

אהבה ללא תנאים (צילום: אביגיל עוזי)

אחזור חיה או מתה?

בתוך סבך המחשבות המטלטלות אם לחצות את הגבול או לא, התחלתי לשתף את המצרים במסוף טאבה בפחדים שלי. תגובתם היתה חד משמעית: "אין לך מה לדאוג". ביומיים הראשונים עוד ניסיתי להבין למה אין לי מה לדאוג. אחר כך כבר קיבלתי אומץ ודילגתי מחבר ממרכז העיר נואיבה לחבר בחוף, ומחוף לחוף ושוב לעיר.

מצד שני, עובדי מסוף טאבה יכולים להעלות לישראלים את הקריזה. הם יחליטו שהם יוצאים להפסקה, ואחר כך מגיעה שעת התפילה, אז הישראלי יחכה להם יעני בסבלנות מערבית מנומסת. היאפי עם השרוואל המגוחך מתחת לכרסו שהולך לעשות יוגה על החוף, כאילו לא ראה חוף מימיו, בסופו של דבר יאבד את הסבלנות, יתחיל לקטר ולקלל את משטרת התיירות.

הסתבר לי שנוכח המצב בסיני, הגיעו נציגי השבטים הבדואים לכוחות הביטחון המצרים והציעו להם להשתלב בשמירה על בטחון התיירים. "אתם פוחדים מפיגועים? גם אנחנו", אמרו, "אין אבן במדבר הזה שלא נכיר, ואם מישהו יזיז אותה ממקומה נדע בדיוק מאיפה זזה ומתי". המצרים, מצידם, טוענים כי הם דווקא אלו שפנו לבדואים וניגנו להם על מיתרי הפרנסה.

כך נוצרה עסקה שבה הוצבו בדואים בכניסות וביציאות מהוודאיות שערוציהם מגיעים עד לכביש הראשי המפורסם בחצי האי סיני, בואך נואיבה ודהב, סנטה קתרינה, שארם, קהיר ורפיח. תצפיתנים מוקמו על ההרים, בלשים לאורכן של הוואדיות וכל אדם זר החוצה את המדבר מדווח לכוחות הביטחון המצרים.

אני מוכרחה להודות שבהחלט התרשמתי מאמצעי האבטחה, אך גם זה לא לגמרי גירש את הפחד. האמת היא שאם כבר, עדיף לי למות מאשר להיחטף, אבל מי בכלל יחטוף אותי, כבר יעדיפו לחטוף גבר ישראלי שאולי אם יתמזל מזלם והיה קצין בצבא או משהו כזה. כדי להרגיש קצת יותר בטוחה ביקשתי מעלי, עובד בחוף הדיונה הקטנה, לקחת אותי לוואדיות כדי שאוכל לחזות במו עיני בכוחות הבילוש הסמויים ברחבי המדבר. אט אט נסוגה החרדה מעלי.  

אין סיבה לדאגה? מעבר הגבול בטאבה (צילום: ליאור יאדו)

אך זו לא הסיבה לרדת מצריימה. החלק המשמעותי והחשוב ביותר הוא המפגש דווקא עם המצרים ולא עם הבדואים, כמו אהבה הראשונה או אהבה ממבט ראשון, ללא גינונים וריחוק ראיתי אותם כנסיכים מסיני של המזרח התיכון.

לפני שיחסמו את גן העדן

ואנחנו הרסנו את המפגש המרתק הזה עם המצרים, את המפגש שהצמיח קשרים חברתיים, יחסי גומלין של רעות וחיבה אך בעיקר קיבלנו שיעור במזרח תיכון. זהו שיעור אכזרי ביותר שמבקש מכולנו להביט בתוך המראה ולנחש כמה זמן עוד נישאר כאן. הפסימים יאמרו "זה הכל עניין של זמן", והאופטימיים פשוט ימשיכו לרדת לחצי האי סיני. כולם מיואשים ומותשים.

במחשבה שנייה, לפני שיחסמו לי את גן עדן, כדאי למהר ולרדת לבקר את חצי האי סיני, לפני שיד האוחזת במאכלת הבאה תנופף בידה אל תוך השמים ואז כלפי מעטה תכרות עוד איבר בגוף כבוד האדם וחירותו. חירותו לדעת את השכן, ללמוד את רוחו, את שיריו ואת שפתו. אבל איך אדע את השכן כשכולי רועדת מפחד, פעם הראשונה האימה הזו נגעה בי היא לבשה סחרחורת, דפיקות לב מואצות ורגלים כבדות, חשתי תחושה של צימאון ויובש.

תמיד בסופה של שיחה ופלפולי לשון אנו מגיעים לסיכום שהפוליטיקאים טיפשים מטופשים, ולא באמת מבינים מה מתרחש במפגש מורכב שבין האורחים למארחים. אמיר, מנהל מלון קטן ויפהפה, אמר לי "זו בחירה שלי להיות כאן, הייתי יכול להישאר באלכסנדריה, אבל אני פה ומה שצריך לקרות יקרה, הכל מן אללה (בידי האל)" ושתק כאילו רצה לומר - מי הבא בתור, באיזה מלון תתפוצץ הפצצה.

"סבאח אל וורד" (בוקר של ורדים), הם מברכים, וגם ערב של ירח. הם ערמומיים, חודרניים, מפוצצים אותך מצחוק, אינטליגנטיים, פיוטיים ובעיקר יצריים, למורת רוחם של המערביים שבינינו. חלקם הגיע לסיני חמוש בשפות זרות לסיני, אחרים למדו אנגלית, איטלקית וגרמנית תוך זמן קצר. לאחר כמה קילוחי לשון, יגלשו לאתרי השפות באינטרנט וילמדו בכוחות עצמם גם לקרוא ולכתוב.  

כדאי למהר ולהגיע, לפני שיחסמו את גן העדן (צילום: זמירה רון)

לא מפסיקים לחכות לישראלים

ביומי הראשון אני לא מעזה להתרחק יותר מדי מהחוף, למרות שבוער לי לצלם את מלון "טרופיקאנה" שאליו נהגתי להגיע בקביעות, אך נסגר ועומד נטוש ומיותם נוכח העדר תיירות ישראלית. אמיר מלווה אותי לעיר, אנו יושבים בבית קפה ומתבוננים בקבוצות של תיירות ותיירים המהלכים בשלוות נפש. בהמשך, החליט לשנות את שם קוקטייל הפירות בתפריט ל"קוקטייל של זמירה" (מומלץ ביותר אם תחליטו בכל זאת לרדת לנואייבה). בעל בית הקפה ממשיך להתגעגע לחבריו הישראלים, ומן הסתם, גם לפרנסה. כולם שם בנואיבה, עובדי המלונות, סוחרי הבזאר ובעלי המסעדות לא מפסיקים לצפות.

לאחר פתיחת הגבול בין מצרים לישראל, נכנסו בתחילה הישראלים בחשדנות ובחשש. באותה התקופה יכולנו לראות מצרים מלאי סקרנות מהלכים ברחובות הערים בישראל, מנסים להכיר מקרוב את האויב לשעבר. אולם לאחרונה, מישהו ראה כאן תיירים מצרים? חברה שלי סיפרה שבפסח שעבר נתקעה בפקק כשנסעה במיניבוס עקב התראה חמה, והרכבים שעות ארוכות בהמתנה. באותה שעה חיפשו חיילי משמר הגבול רכב חשוד, הם ביקשו מנוסעי המיניבוס את תעודות הזהות, והיו  שם חמישה ערבים, ביניהם ארבעה תיירים מצריים. הם קפאו על מקומם וניסו להבין מה קורה. חברתי, עם הראש באדמה, ניסתה להסביר להם מה קורה כאן בחג החירות.

הבדואים, שהיו אז רק בדואים על החוף, קיבלו בשמחה את ראשוני התיירים הישראלים, ואלו, צעירים ברובם, היו סועדים את נפשם לאור נרות על שטיחים ונשארו לרבוץ על החוף תחת כיפת השמים לאור ירח וכוכבים. בבוקר היו ממשיכים לסייר ולגלות חוף אחר חוף.

בשנים הבאות הקימו הבדואים אוהלים מיריעות שחורות, ומאז הרגיל עצמו הישראלי לכתת רגליו בימי החגים והחופשים  בחוף קבוע מבלי לעשות דבר, חוץ מלסעוד את ליבו, ליהנות מג'ויינטים נחמדים, לצלול אם יש חשק ולפעמים קצת לנוע בהרים. בשלב הבא הקימו "חושות", מחנות נופש בסגנון "תרמילאי" וזה היה רק עניין של זמן עד שיצוצו המלונות כפטריות לאחר הגשם.

אחרי החושות הגיעו המלונות (צילום: צבי גילת) 

"מתי יחזרו הישראלים?"

כמה שגיאות עשו המצרים. הראשונה היתה לבסס את התיירות בנואיבה על ישראלים ועל תיירות תרמילאית. האירופים העדיפו אז להצטופף על קובייה דקיקה בחוף ים פרטי בשארם, ולשלם מחירים הזויים למלון שרכשו אחיהם האירופים כדי לשדרג את הקולוניאליזם במסווה תיירותי. 

כבר שנים ששארם איננה עיר ערבית, צריך ממש להתאמץ כדי לשמוע את השפה הערבית. יש שם נוף קדום עם מרכזי קניות עצומים השלובים בתוך אתרי תיירות וירטואוזים מעולם האגדות. יש בה גם בעיקר אוכל חד פעמי מלא כולסטרול אמריקאי, צריך להתאמץ ולמצוא אוכל מצרי. כאילו נכבשה שוב. נופש בשארם היה לעניין כספי יקר, שנועד לעשירי העולם מערב הסעודית, מהנסיכיות ומהמערב.

נואיבה בימיה הפופולריים היתה גן העדן של המזרח התיכון. עכשיו רק מעטים מגיעים לבקרם, והמלונות נותרו להם יתומים, חלקם ננטשו בשנה האחרונה. לא משנה מי האחראי למצב המבאס הזה, כל העניין הוא געגועים לחיים החברתיים שנוצרו במקום הזה. אז אולי יש משהו בכל זאת בקשר האינטימי שנוצר בין המצרים לבין הישראלים, בעיקר עם אלה המעטים שמתעקשים פעם אחר פעם לחזור לחצי האי, אולי כי הם middle eastern האחרונים. 

געגועים לימים שהיו ואינם. עזובה בנואיבה (צילום: זמירה רון)

נראה לי שהפעם קלטתי לראשונה שהם באמת התעייפו. אך העייפות איננה מפריעה להם לשאול שוב ושוב מתי יחזרו הישראלים, ולהתגעגע לחבריהם הקרובים, חברים שמכירים את הסודות שלהם.

ערב לילי הסדר, בצדו הישראלי של הגבול שרים במקהלה סביב השולחן "הלילה הזה כולו מרור". כאילו שכל שאר הלילות של עם ישראל מתוקים. בצד המצרי, לעומת זאת, הלילה הזה הלילה הזה, הירח מלא ומתוק.