המנהיג ישתוק, העם ישתוק - רק הטוקבק ידבר
גם בעוד עשר שנים נבחר מפלגה - אבל נכיר רק את המועמד. אחוז ההצבעה ימשיך להתכווץ, אחוז החסימה אולי יעלה, רסיסי סיעות ימשיכו לתפוס מקום בכנסת - אבל המערכת תתכנס שוב לשתי מפלגות גדולות. ואיזה תפקיד ימלאו כאן אוליגרכים ונדבנים? כתבה שלישית בסדרה
היועצים חייכו במרירות בדרכם החוצה. כמה פעמים כבר שמעו את הדברים האלה? כמה ראשי ממשלה הבטיחו לחסל את הסחטנות הפוליטית, לקצר את המשא-ומתן הקואליציוני, להרכיב ממשלה יציבה, להוביל אותה להכרעות דרמטיות ולשנות את פני המערכת הפוליטית הישראלית? אבל גם הכנסת החדשה, שנבחרה עם שיעור ההצבעה הנמוך אי-פעם, מבטיחה בעיקר כאב ראש: שוב 12 סיעות קטנות ומפולגות, ש"ס אותה ש"ס, הירוקים חסרי ניסיון, וישנה גם מפלגת הכאילו-אמצע הזו, שגונבת מכולם מנדטים ומסבכת את העניינים. אוי, נאנח אחד היועצים. שוב תקום פה ממשלה שתסתובב במעגלים.
כבר שישים שנה מלינים על מצבה של המערכת הפוליטית בישראל. כמעט
שלא שומעים מילים חמות על הדרך בה מתנהלים פה הפוליטיקה והשלטון. נדמה כי תחושות האכזבה, התסכול והגועל הלכו התחדדו, הלכו והקצינו בשנים האחרונות. יותר ויותר מצביעים מעדיפים להישאר בבית, לקלל את המימסד בשיחות סלון. הטובים באמת מדירים את רגליהם מהמפלגות, מי שבכל זאת רוצה להיכנס נתקל בחומה בצורה של עסקנים. באווירה של חוסר בהירות ופופוליזם, מיטשטשים הגבולות שבין שמאל לימין, מבלי לספק אלטרנטיבות. הפוליטיקאים הבכירים עסוקים ביותר מדי חקירות משטרה ומאבקי הישרדות בלתי הרואיים - מאבקים שנתפשים כיום בשיח התקשורתי-פוליטי כמעין כישרון שיש להלל.
במקום חזון, נחשף הציבור ליותר ויותר כשלים של הרשויות - מחדל הטיפול בעורף במלחמת לבנון השנייה והזנחתם של רבבות ניצולי השואה הם רק שתי דוגמאות מהזמן האחרון. במקום מדינה הדואגת לאזרחיה, מצאו הישראלים בעת צרה מיליארדרים, אוליגרכים וארגוני חסד למיניהם, שנאלצו למלא את התפקיד של מי שנרדם בשמירה. התוצאה הישירה: ניכור בין הציבור לפוליטיקאים, אשר מקרין על אחוזי ההצבעה - ואולי גם על הלגיטימציה של המנהיגים לקבל החלטות דרמטיות. 
ניכור מהציבור (צילום: יואב גלאי)
האם מה שהיה הוא שיהיה? האם נגזר עלינו להתנהל כך גם בתוך עשור שנים? הניסיון להתנבא במציאות עם כל-כך הרבה משתנים, נידון כנראה לכישלון. יחד עם זאת, בפוליטיקה, המורכבת מתהליכים ארוכים שצריכים להתבשל לאורך זמן, ניתן לזהות מגמות וכיוונים כלליים, ולפיהם לשרטט תמונה - חלקית למדי - לעשור הקרוב:
בחזרה לימין-שמאל
גושים: ה"מפץ" הפוליטי, שפירק את הליכוד ואת העבודה ויצר את קדימה, לא סיפק את הסחורה עבור הוגיו. קדימה אמנם זכתה ב-29 מנדטים בבחירות האחרונות, אולם המערכת הפוליטית התרסקה שוב לרסיסים. מסיבות אלו ואחרות, יש להניח שבשנים הקרובות תתכנס שוב המערכת למבנה דו-מפלגתי, ימין מול שמאל. כדי למנוע חוסר יציבות, סחטנות, והיעדר אפשרות למשול, יועלה גם אחוז החסימה.שיטת הבחירות: הפוליטיקה איבדה מזמן את כוח המשיכה שלה. הטובים באמת לא מתקרבים, ומי שנשאר בחוץ מעדיף להתעלם או לגנות. כבר שנים שמחפשים פוליטיקאים ומדעני מדינה את השינוי, שיאפשר ליותר אנשים להתקרב לפוליטיקה ולמצביעים להרגיש מעורבים במשחק. בחירות אזוריות ופריימריז פתוחים במפלגות אמורים להחזיר את הבוחרים לקלפי. החקיקה בכיוון כבר מתקדמת, ולפיכך יש להעריך כי בעוד עשר שנים נבחר את הפוליטיקאים שלנו בדרך אחרת לגמרי.
המנהיג כמותג: נפילתו של אריאל שרון למשכב יצרה תחושה, שאין מי שמנהל כאן את העניינים. דור הלך, וישראל במשבר מנהיגות. ההסתמכות הכמעט-תלותית על יכולותיו של אדם אחד פגעה ופוגעת ביציבות המערכת. בשל ההיחלשות המתמדת של המפלגות, נראה כי גם בעוד עשר שנים יחליטו הבוחרים להצביע עבור מועמד ספציפי, ולא עבור רשימות. התרסקותן של המפלגות היא תופעה שמתרחשת זה שנים רבות, אולם היא הקצינה בעת האחרונה והפכה את המועמד לנושא המרכזי בבחירות. המגמה הזו אמורה להימשך, במיוחד לנוכח טשטוש הגבולות האידיאולוגי בתחום המדיני-ביטחוני, שהוא עדיין המרכזי במדינה. במילים אחרות: אף אחד לא יישב בסלון ביתו כדי לקרוא את המצעים. עזבו אתכם אג'נדה-שמג'נדה, מצביעים בשביל מנהיג חזק. או חכם. או יפה.
הנושא המדיני: הרצון להגיע לשלום מלווה את ישראל מאז הקמתה, אבל פעם אחר פעם משהו מסתבך. יש להניח שגם בשנים הקרובות תימצא ישראל - ללא קשר לזהות הפוליטית של מנהיגיה - בתהליך של משא-ומתן. אבל בכל הנוגע לתוכנו, עקרונותיו והקווים האדומים שלו - נהיה עדיין באזור דמדומים רעיוני: אף אחד לא מתחייב על שום דבר קונקרטי, אבל כולם שרים שיר לשלום.
שתיקה שווה זהב: אחרי שנים של פטפטת אינסופית, שרון היה הראשון לשתוק. זה עבד. אחריו באו הקאמבק החרישי של ברק וההנהגה נטולת המלל של אולמרט. כל זמן שהציבור יישאר אדיש, הפוליטיקאים יוכלו להמשיך ולשתוק.
הכוח האזרחי: אם להסתמך על מה שקרה כאן אחרי מלחמת לבנון השנייה, הרי שאפשר להכריז כי המחאה הציבורית בישראל מתה. הציבור עסוק בענייניו, שום דבר כמעט לא מצליח להוציאו לרחובות, וסביר שימשיך לבלוע את מה שמאכילים אותו בלי לעשות רעש. המחאה היחידה שתגבר תהיה באינטרנט, אבל כידוע - עם טוקבקים לא מפילים ממשלה.
דת ומדינה: היחסים בין דתיים לחילונים במדינה ימשיכו לרתק אותנו גם בעשור הקרוב. המתח הזה ייצר כמובן גם דרמות פוליטיות, שיתפרצו אחת לכמה חודשים סביב שולחן הממשלה - בה החרדים צפויים להמשיך ולקחת חלק.
המירוץ להפרטה: במלחמת לבנון השנייה נחשפה המדינה במלוא ערוותה. התפרקותה מתפקידיה המסורתיים, ברוח המערב הקפיטליסטי, צפויה להימשך, עם עוד ועוד הפרטות והסרת אחריות מהרשויות - ומנגד, עוד הבטחות לדאוג לחלשים. המתנגדים למגמה יוכלו אולי למצוא אור בקצה המנהרה בכל הקשור לחינוך ורווחה. אחרי שנים ארוכות של פגיעה בשכבות הנזקקות, נראה כי לפחות בתחום הזה חלה תזוזה בכיוון חיובי. כך או כך, הנושא החברתי יישאר "חם" גם בעוד עשר שנים.
לפנייה לכתב/ת 
