שביתת העובדים הסוציאלים - עבדים למספרים

בימים אלה מתרחשת אחת השביתות השקטות שידעה המדינה בעת האחרונה. העובדים הסוציאלים הנאנקים תחת העומס, מקיימים עיצומים במחאה על העומס בעבודתם והמחסור בתקנים חדשים- אך נדמה שלאף אחד לא אכפת. בעוד האלימות בארץ עולה ואנחנו ורמת האלימות בארץ מדורגת חמישית בעולם, ידיהן של הגורמים האמורים להילחם בנגע כבולות, והם נאלצים לפעול בתת-תנאים.

לא מזמן בגרתי את לימודי העבודה הסוציאלית באוניברסיטה. בחרתי להיות עובדת סוציאלית למרות השכר ולמרות הדימוי, מתוך אידיאולוגיה. כמוני, כמעט כל עובד סוציאלי, רואה במקצוע שלו שליחות, להבדיל מהרבה בעלי מקצוע אחרים, שרואים בעבודתם אמצעי לעשיית כסף.

כמובן שעשייה לביתך היא נחוצה והכרחית, אולם הכסף הוא לא העיקר. לא בחיים, ולא במאבק הצודק של העובדים הסוציאלים. לפיכך תמוה בעיני כיצד ייתכן שהמחאה קשורה רק לעומס ובתקנים? מדוע כשהמורים שבתו, קודם כל קמה צעקה על השכר הזעום שמרוויח מורה ורק אח"כ על הצפיפות בכיתות, התנאים בבתי הספר וכו'?

המקצוע שבחרתי לעצמי הוא לא קל, מכל בחינה אפשרית. ההתמודדות היומיומית עם מציאות קשה והצורך באין סוף משאבים נפשיים לנתינה בלתי נגמרת, הם לא תמיד קלים. בצד הסיפוק המקצועי יש תסכול קבוע ומצטבר: כיצד ייתכן, שבארגונים בהם מעסיקים עו"סים השכר המשולם להם הוא כה נמוך, אך כשמדובר במשרות אחרות באותם ארגונים לפתע הברזים נפתחים? ואני לא מדברת באופן תיאורטי, אלא באופן מציאותי למדיי.

קיימים מספיק עמותות, ארגונים וחברות המעסיקים עובדים סוציאלים במקביל לעובדים בתפקידים אחרים - הפרשי השכר בין העובדים מרקיעי שחקים!! אפילו אותה עובדת סוציאלית שעשתה הסבה לתפקיד אחר באותו ארגון, מקבלת על פחות שעות עבודה שכר כפול (!) מזה שהשתכרה קודם.

השאלה לטעמי היא לא מעמד העובד הסוציאלי, והעובדה שהעבודה שלנו שווה פחות. הבעיה היא שנדמה כי על פי סולם הערכים של החברה הישראלית - אלה הזקוקים לנו לא נחשבים מספיק, ואינם מסוגלים ללחוץ על מי שקובע את סדרי העדיפות במדינה.

העובדה שהחברה הישראלית מקבלת את המשוואה הזו בשוויון נפש, גורמת לכך שבין היתר, אנשים איכותים מתרחקים אט אט מהמקצוע הזה, ואילו אלה מאיתנו שמועסקים ברבעי וחצאי משרות חשים שהם פראיירים.

וכשאני אומרת פראייר אני מתכוונת לכך. בואו נדבר קצת במספרים: להלן כמה דוגמאות מטבלת השכר של העובדים הסוציאליים על פי ההסכם הקיבוצי, ממנה ניתן ללמוד, על פי תפקיד ושנות וותק, את דירוגי השכר השונים: למשל, עובד סוציאלי מתחיל שעובד עם בני נוער בסיכון זכאי למשכורת התחלתית שנעה בין 2,299-2,498 שקל. (לחודש לא לשבוע!!!) עו"ס בעל חמש שנות וותק זכאי למשכורת הנעה בין 3,224-3,504 שקל. אחרי 40 שנות וותק (!!) העובד הסוציאלי יכול לשאוף לשכר של 5,138 שקל, בתפקידים אחרים כמו קצין מבחן, פקיד סעד, עו"ס קהילתי ועוד.

לצערי, איני נוהגת לצאת למחאות חברתיות כמו שמירת הזכויות שלי ושל עמיתיי למקצוע, ואולי חבל שכך. אני שואלת את עצמי איזו מחאה תעשה פה שינוי, והאם זה באמת יעניין מישהו שהעובדים הסוציאלים שובתים עקב תנאיי העסקתם.

לאחרונה פורסם דו"ח של מרכז אדווה ששוב מספר על התרחבות הפערים בחברה הישראלית. הבעיה של העובדים הסוציאלים אינה אלא שיקוף של חבית נפץ חברתית, עליה אנחנו יושבים. זה לא מאבק על שכר ועל תנאים, אלא על פרצופה של המדינה ועל יחסנו לחלשים בחברה.

אני לא חושבת שאני שווה פחות מפני שאני משתכרת מעט. אולי אני עדיין נאיבית ומאמינה בשינויים, אחרת לא הייתי בוחרת במקצוע הזה, לא? אנחנו לא מבינים במספרים אלא בבני אדם. אני מקווה שלמישהו בממשלה ובכנסת יוכל פעם אחת להביט מבעד לטבלאות ולמספרים, להסתכל לנו בעינים ולומר- אתם צודקים. כך מתחילים לעשות צדק חברתי .

הכותבת היא עובדת סוציאלית ומאסטרנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל- אביב.